לי-אור אברבך נחשף

צילום: איה אפרים

לי-אור אברבך הוא מנהל התוכן ברדיו ''כאן''. אברבך, החל את דרכו העיתונאית מיד עם סיום שירותו הצבאי, בתחנת הרדיו האזורי 'רדיו דרום' בבאר שבע, שם שימש ככתב, עורך ומגיש. לימים, עם הקמת מדור "וואלה! ברנז'ה", היה לכתב הראשון שלו. בהמשך שימש ככתב מדיה במעריב ובהמשך בעיתון הכלכלי גלובס. במקביל, הפך בשנת 2011 לעורך המגזין "פירמה" עד לסגירתו בראשית השנה שעברה. ביולי 2016, הצטרף לתאגיד השידור, "כאן". הוא מחזיק בתואר ראשון בפוליטיקה וממשל מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

היי לי-אור, ברוך הבא לבלוג. לפני הכל שאלה מהפוזיציה שלך ככתב מדיה לשעבר. לא נבקש ממך למנות את עשרת האירועים התקשורתיים הכי גדולים של 2016 כי יש יותר מדי רשימות סיכום שנה, תסכים איתנו. אבל איזה ציון מקבלת לדעתך התקשורת הישראלית השנה?

אהלן בלוג, תודה על ההזמנה. צריך לשאול מה היא בדיוק התקשורת הישראלית – התקשורת העיתונאית? החדשות? סדרות המקור? הטוויטר? "התקשורת" כפי שמגדירים אותה אויביה, היא כבר מזמן לא רק עיתונים, רדיו וטלוויזיה, והאמת שהיא גם הולכת ומתרחקת מההגדרות המוכרות של "עיתונות". היא רבת רבדים, מגוונת ומאתגרת מחשבה מאי פעם. למרות הניסיונות להגבילה ולהשתיקה (שהיו מאז ומעולם), התקשורת בישראל היא חופשית. אם יש ריסון, הוא רק של מי שמשתיק את עצמו, בין אם מפחד לשלם את מחיר אי אהדת הקהל או מאימת טינת מקורותיו שבשלטון.

אפשר כבר לקבוע שהמונח "אובייקטיביות" אינו רלוונטי יותר. את המונח "איזון" הפסקתי לחבב מרגע שהוא הפך לגרסה המכובסת של "השתקה". המילה הרלוונטית היום היא "הגינות". האם למרות תפיסותיו הברורות של העיתונאי או לחילופין האג'נדה המובהקת העולה מהסיפור שהוא מביא, הוא מטפל בו ומפרסם אותו על פי כל כללי האתיקה וההגינות העיתונאית? האם היה נוהג באופן דומה כלפי מסוקר שאינו שותף להשקפתו? בתוך סבך האג'נדות והאמיתות המדומות שצצות גם בארץ, איי ההגינות העיתונאית עדיין שם ואף בוהקים חזק יותר.

אם יש סיבה בגינה התקשורת מאבדת בעיני נקודות, היא ה"פייסבוקיזציה" שלה. אני מתרשם תמיד מאותן דמויות שצצות בכל אולפן וטור, כשבאמתחתן דעה מוצקה ובלתי מעורערת על כל נושא שבעולם - מהבחירות בארה"ב ועד למותו של ג'ורג' מייקל. לא רק תכניות הפאנל, אלא גם משדרי החדשות נגררים לא אחת לכדי וול רווי סטטוסים של הגות, פרשנויות ובעיקר משחקי ווליום. אני מעדיף תמיד את אלה שיודעים על פני אלה שחושבים.

אגב, איך היה לחצות את הכביש ובעצם להתחיל לעבוד בתחום שעד עכשיו היית אמון על סיקורו?
אם חושבים על זה, גם כשהייתי אמון על סיקורו של התחום, עדיין עבדתי בו. זה המלכוד של כתב התקשורת – שמסקר את עמיתיו. אחרי הכל הייתי עיתונאי, עורך, עסקתי בתוכן, עבדתי עם אנשים מרתקים, ואת זה אני עושה גם היום. ההבדל המהותי בעיניי הוא במעבר מהשוק הפרטי לשוק הציבורי – זו חציית הכביש האמיתית. יש פה הרבה ביורוקרטיה, כללים ודרישות שצריך ללמוד ולהתמודד איתם, וזה מעניין מאוד ומחייב חשיבה מסוג חדש. אומר בעדינות שהעובדה שבקצה ההיררכיה של מקום עבודתי לא יושב איש עסקים שחרד להונו, מקלה עלי.


אחד הדברים שעולים אצלנו בטוויטר בזמן האחרון הם כל מיני ציוצים בסגנון ''חדשות 2 עשו כאן'' או ''הארץ עשו כאן'', כאשר הכוונה היא לסרטונים של גופי תקשורת ועיתונים בהם הם מגישים ומנגישים ידיעות כתובות בצורה של וידאו. האם לדעתך יש באמת מגמה של ''כאניזציה'' בתקשורת? ובאילו דרכים נוספות זה מתבטא? וזה עוד לפני שעלינו בכלל לשידור.
הרגשתי בזה גם. אין ספק שמבול סרטונים שוטף אותנו באחרונה - חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. חשוב להגיד שלא אנחנו המצאנו את זה, אבל אין ספק שמחלקת הדיגיטל המעולה של כאן הפכה את זה לפרקטיקה מהוקצעת, מוצלחת ומתברר שגם מעוררת השראה.
מעבר להפקת סרטונים, אני חושב שגם הרוח הבאה בהם לידי ביטוי מתחילה לחלחל אל יתר התקשורת הישראלית. יש מי שמכנים זאת "חמידות יתר", אבל בעיניי זה פשוט להוריד את מידת החשיבות העצמית שהתקשורת נוטה ללקות בה. קצת לשחרר את האוויר מהבלון החם. לא כל מה שיוצא מפינו "חשוב" מאין כמוהו, רציני ורווי פאתוס - לפעמים הוא גם מלמד משהו, מעשיר, קורץ, וכן, גם חמוד. ובעיקר – אני שמח שאצלנו מדברים ונראים כמו ישראלים אמיתיים – ולא בהכרח הישראלים שהתקשורת הראתה לנו במשך עשרות שנים. לא בכדי כישרונות כמו מלך וסמאח כובשים לבבות.
באחרונה ראינו גם פירות ראשונים של מחלקת החדשות שלנו, כמו התחקיר המעולה של אוריה אלקיים על המוהלים, ואני בטוח שגם ברמה העיתונאית נשמש דוגמה למתחרינו.


רצינו לראיין אותך כבר לפני מספר חודשים אבל לא הסתייע בידינו, בינתיים היו הרבה מאוד התפתחויות (וכותרות) והיום אנחנו נמצאים במצב בו ככפי הנראה נעלה לשידור רק בעוד ארבעה חודשים, באפריל. הרבית להתייחס לנושא בראיונות לכלי התקשורת השונים לפני כחודשיים כשהייתה אי ודאות מאוד גדולה, האם לדעתך אנחנו קרובים לסיום הסאגה הזאת ובאפריל אכן נעלה לשידור? או שלא היית מתחייב על זה.
הייתי מתחייב שנעלה באפריל, אך לא הייתי מתחייב שהסאגה הסתיימה. בישראל יש יותר מדי כוחות שאוהבים לעסוק בתקשורת ולגרום לאנשיה לא לחוש יותר מדי נוח בכיסאם. כמי שליווה את רשות השידור שנים ארוכות ככתב והיום חווה על בשרו כעובד את ההתרחשויות סביב התאגיד, אני אומר בצער שאני מרגיש שלא יניחו לנו לעולם – לא עד ליום בו נקום ולא אחר כך. זה גורלו של מי שרוצה לקיים תקשורת ציבורית חופשית, חפה מהשפעות, חדשה ותחרותית. אבל זה בסדר, כל מי שכאן בכאן ידע למה הוא נכנס והמחויבות שלנו היא לדעת להתמודד עם כל הלחצים, ולעשות תקשורת מעולה.


אתה אחראי על כל הנושא של הפודקאסטים בכאן, שזה מדיום מדהים ואחד הכוכבים העולים של המדיה בשנים האחרונות. בכלל, התפתחה פה בארץ תרבות פודקאסטינג די מדהימה, מה החזון של התאגיד בתחום? 
אכן התפתחה פה מודעות הולכת וגדלה לפודקאסטים ויש מעגל הולך וגדל של ישראלים שיודעים להעריך תוכן אודיו מחכים, מעמיק ואיכותי – מהארץ ומהעולם. בעינינו לעשות פודקאסטים, זו משימה נדרשת מרדיו ציבורי עדכני ולא יכולנו להקים גוף חדש בשנת 2016 מבלי להיות בזירה הזו. ממש בקרוב נקים פלטפורמת פודקאסטים משלנו ואת הפודקאסטים שנפיק יהיה אפשר לשמוע ולהוריד בכל הפורמטים והאפליקציות הטבעיות.
נעלה פודקאסטים בתחומי התרבות, המדע, ההיסטוריה, האקטואליה והרחבת הדעת בשפה שמהר מאוד יהיה אפשר לזהות שהיא השפה שלנו. ברור ששמנו לנו למטרה להגדיל ככל האפשר את כמות המאזינים למדיום הזה, שמאפשר למלא בתוכן רגעים נדירים בהם הקשב שלנו פנוי - בכל מקום בו אנחנו נמצאים.


מתי הפודקאסט הראשון יהיה מוכן?
כבר שמעתם טפטופים של פודקאסטים שהפקנו כמו "חיות כיס" של הדסק הכלכלי בראשותו של שאול אמסטרדמסקי, שלא הצליח להתאפק והזדרז להפיץ אותו בהצלחה בטוויטר. ממש עוד מעט כבר תעלה הפלטפורמה במתכונתו הראשונית והיא תלך ותשתפר עם הזמן. ממש, ממש עוד מעט.

ספר לנו קצת על 'כאן_שיר'
"כאן שיר" הוא פרויקט שאני אוהב וגאה בו מאוד. למעשה, הוא נולד מהמציאות המשונה של התאגיד – גייסנו את שני העובדים הראשונים של מה שיהיה הגלגול הבא של רשת א' – משוררים נהדרים בזכות עצמם – שלומי חתוכה ונדב הלפרין, ובעוד הם התייצבו לעבודה, יום התחילה הלך והתרחק ואמצעים להפיק רדיו של ממש עדיין לא עמדו לרשותנו. מחלקת הדיגיטל כבר שקקה באותו זמן ופלטפורמת הפייסבוק של "כאן" הייתה המקום הנכון ביותר לנתב אליו את הכישרונות והידע בתחום השירה, שבהמשך יקבלו ביטוי נרחב גם ברדיו.

בזכות איתי אשר הבמאי, ענבר דמרי העורכת, והצלמים והמעצבים הנהדרים של מחלקת הדיגיטל, אנחנו נותנים חיים מחודשים למילים של משוררים אייקוניים לצד פרחי שירה, וזה אדיר לראות שהקהל מתרגש, חולק ומעל לכל - מבין בדיוק מה רצינו לעשות. זה סיפוק אדיר. כבר זכינו לפארודיות, חיקויים, ואפילו פרסומת לגבינה לבנה, שלא מן הנמנע ששאבה מאתנו השראה.


לצד תפקידך כמנהל פיתוח התוכן בכל תחנות הרדיו של כאן, אתה גם מנהל את תחנת הרדיו ברוסית, רקע. כיום רקע פונה בעיקר לקהלים מבוגרים, מה החזון שלך לגבי התחנה ובאילו אמצעים אתה מתכוון להגשים אותו?
הציבור הישראלי דובר הרוסית הוא שונה לחלוטין מזה שהיה פה לפני 25 שנה. בכל הקשור לצריכת תקשורת, ההבדל היחיד בינו לבין כל ישראלי אחר הוא העובדה שלהם פשוט יש יותר מבחר – הם צורכים את כל התוכן המוצע בעברית, ונהנים גם להמשיך ולצרוך תוכן מהעולם הרוסי. תפקידו של רדיו רקע נע לאורך השנים מהיותו עורק המידע היחיד על המתרחש בישראל בעבור הציבור דובר הרוסית, אל הפיכתו לגורם תחרותי הנלחם על לבו של הקהל מול כל כלי התקשורת האחרים.
לרקע אכן יש קהל נאמן מבוגר יחסית, אולם בניגוד למה שנהוג לחשוב, יש לו גם מאזינים רבים צעירים יותר. אנחנו רוצים לשמר אותם ולהביא מהם עוד. נשדר אקטואליה, בידור, מוזיקה ובידור בקצב ישראלי, בשפה הרוסית. זאת מתוך הבנה שיש דבר כזה סדר יום "ישראלי-רוסי" ואין צורך לבחור בין שתי התרבויות – זה נהדר לחיות בשתיהן.


איך זה לנהל רדיו בשפה הרוסית, האם אתה דובר את השפה?
האמת שמרגע שנודע כי אני הולך לנהל את רקע, נחשפתי. במשך שנים העובדה שאני דובר רוסית לא הייתה דבר גלוי לעין ושימשתי "רוסי סמוי" שמצליח לצותת לשיחות מסביבי ולאסוף מידע באפקטיביות, מבלי לעורר חשד. אז כן, אני דובר רוסית מתוקף העובדה שנולדתי להורים שהיגרו מליטא במהלך שנות ה-70'. אני מודה שהיחס שלי כלפי השפה הרוסית השתנה במהלך השנים, בעוד שבילדותי – כמו בסיפורים ישראלים רבים – חשתי אליה טינה, ככל שהתבגרתי למדתי לאהוב אותה וקיבלתי אותה כחלק מזהותי. הפריחה של השפה הרוסית בישראל, שהיא חלק בלתי נפרד מהפריחה התרבותית של יוצאי העלייה הגדולה של שנות ה-90', סחפה אחריה גם את בני העליות הקודמות מברית המועצות והיא מרתקת אותי מאוד.


הרדיו לא חדש לך, בראשית דרכך העיתונאית שימשת כתב, עורך ומגיש ברדיו דרום, איך ההרגשה לחזור למדיה הזאת? הרדיו הוא אכן התאהבות כפי שמעיד איתי מרקסון המפיק הראשי של הרדיו שלנו?
יש לי קושי רב עם פרקטיקות תקשורתיות רווחות שנעשות כי "ככה עושים". אני לא אוהב את ה"מופע" שאנחנו בתקשורת נדרשים משום מה להעמיד כשאנחנו מתייצבים מול קהלנו, בעיקר כשהמצלמה מופנית אלינו. הרדיו, מהבחינה הזו הוא המדיום ה"נקי" והטבעי ביותר. מי שישב אי פעם באולפן, עם האוזניות לראשו והמיקרופון אל פיו, יודע כמה המנח הזה אמיתי, נטול פוזה ובעיקר מאוד נוח, והמאזין בהחלט מרגיש זאת ומתחבר. במידה רבה, אני מרגיש שלא עזבתי אף פעם.

מהרדיו שוב לפרינט. שימשת כעורך של ''פירמה'' מבית גלובס. האם לדעתך הפרינט בישראל, ובכלל, גווע?
רציתי לכתוב "כן" ולהמשיך לשאלה הבאה, אבל צריך לראות מה קורה היום בישראל - בניגוד למגמות הרווחות בעולם כולו. יש פריחה אמיתית של הפרינט, בעיקר בגלל החינמיות אותה מכתיב "ישראל היום" שממשיך להיות מופץ בכמות עותקים מרשימה. בעולם נסגרים בתי דפוס – פה הם עובדים מסביב לשעון. אם תצעד ברחובות ישראל, תראה שהפרינט לא גוסס אלא פורח, משגשג ומפוזר לכל יד מושטת. אני לא רואה למגמה זו עתיד ורוד, ותהיה חייבת להיות נקודת מפנה בשלב כזה או אחר. ועם זאת, אסור להתבלבל – גוויעתו של העיתון המודפס, אין משמעותה גוויעת המילה הכתובה או שקיעת הגופים העיתונאיים. לאלה יש אופק ככל שישכילו להיערך לצפוי.


לסיום, כמה אנשים ביום משבשים את שמך וכותבים ליאור, והאם אתה עוד טורח לתקן?
דווקא עם המקף באמצע השם הפרטי אין לאנשים כל כך בעיה, אבל משום מה גיליתי שה"אברבך" לא מחליק בקלות בגרון. לרוב מכנים אותי אברבוך, אורבך, ואפילו הגעתי להיות אוברדראפט בהזדמנות שזה לא המקום לפרט אודותיה. תכלס, מודה שנוצחתי בכל מה שנוגע למאבקי תיקון השם. תקראו לי איך שאתם רוצים.