גלית דיסטל-אטבריאן: הסופרת שלא סופרת לייקים (ברור שכן)

גלית דיסטל-אטבריאן, סופרת ומורה לפילוסופיה, מצטרפת לחטיבת הדיגיטל של כאן. ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", יצא בשנת 2009 וזכה בפרס ספר ביכורים של מפעל הפיס. ספרה השני, "טווס בחדר המדרגות", יצא בשנת 2014 והיה בין חמשת הספרים המועמדים לפרס ספיר לספרות לשנת זו. דיסטל-אטבריאן כותבת טור קבוע באתר nrg וכן טורים לאתר מידה. בעבר הגישה בימי רביעי את התוכנית "לא סותם ת'פה" ברדיו גלי ישראל ביחד עם אראל סג"ל, וכיום היא מגישה עמו, יום אחד בשבוע, את תכניתו החדשה בגלי צה"ל.


היי גלית, ניסינו להיות חברים שלך בפייסבוק אבל פייסבוק מאשר רק עוקבים. זה בסדר, לא נעלבנו. מניין לך כל כך הרבה חברים?
לא יודעת, פתאום נהייו. אני בכלל לא חיית פייסבוק וותיקה, כולה ארבע שנים. בהתחלה כשקיבלתי ארבעה לייקים לסטטוס התרגשתי נורא, ואז אנשים התחילו לשתף ואז לבקש חברות ואז לעקוב שזה הבהיל אותי לאללה כי מה זאת אומרת לעקוב ומה זה נקרא חברים שאני לא מכירה. היום אין לי שום מדיניות בעניין, אני כמעט לא בודקת מי מבקש חברות, אחת לירח מלא אני נכנסת לבקשות החברות ומאשרת בסיטונות עד שהאצבע מתעייפת.

במסגרת פינה שהמצאנו זה עתה ושמה ''הכה את ויקיפדיה'' העפנו מבט בעמוד שלך. את חייבת להסביר לנו ולאנושות מה זה פילוסופיה אנליטית שבה יש לך תואר שני.
הפילוסופיה האנליטית היא הזרם הכי שיעי בפילוסופיה. המחקר העיקרי של התחום הזה הוא השפה והכלי המרכזי הוא לוגיקה. נמשכתי לזרם הזה כי הוא מאתגר במיוחד, כמו חדר כושר סיזיפי למוח, אין בו מקום לבולשיט, רק לטיעונים לוגיים וזה נורא אטרקטיבי בעיניי, זה הכי קרוב למתמטיקה ויש בזה סוג של אצילות, בעיקר נוכח ההתפתחות המדאיגה של מה שקורה "במדעי החברה", דגש על "מדעי", דגש על המרכאות.

מהפוסט שבישר על הצטרפותך אלינו אנחנו לוקחים שני דברים. הראשון הוא שאת מעידה על עצמך שאת לא כל כך דיגיטלית. כבר למדת איך מוסיפים לינק לסטטוס?
ברור שלא. זאת נראית לי כמו יכולת שנמצאת מעבר להרי החושך, כמו לרכוב על אופניים נניח, שגם את זה אני כמובן לא יודעת לעשות.

לא כל כך דיגיטלית, אבל הפוסטים שלך זוכים לאלפי לייקים ושיתופים. התוכן הוא המלך?
הפוסטים שלי זוכים לא פעם לאלפי לייקים, לא שאני סופרת (ברור שאני סופרת). זה משמח כי זה מעיד על דברים טובים. מכיוון שאני רחוקה מרחק שנות אור מקוזינת אינסטוש שעושה סלפי עם שפתיים של ברווז ומבט רעב לפחמימות, אני מבינה שאנשים מחפשים גם תוכן. הסטטוסים שלי די ארוכים ודי הרבה אנשים קוראים אותם, מתווכחים איתם, מסכימים איתם חושבים עליהם, לא פעם התגובות מרתקות הרבה יותר מהסטטוס עצמו. זה קצת כמו הייד פארק וזה עומד בניגוד גמור לטענה שאנחנו חיים בעידן שטחי של אינסטנט.

הדבר השני שאנחנו לוקחים מהפוסט הוא כמובן את סערת (טוב נו, מיני סערה) האשכנזים. כתבת בסטטוס שבתאגיד ריאיינו אותך שני אשכנזים (היי מתן ואלעד) והיו מי שקראו ומצאו את הכינוי לא ראוי. בפוסט רפלקטיבי ומשעשע שפירסמת לאחר מכן ביקשת מכולנו קצת לקחת צעד אחורה עם כל עודף הרגישות והמוסרנות. אנו מניחים שהשאלה היא, מה דעתך על הרשת ועל הדרך בה דברים פתאום מתפוצצים עלייך בלי לדעת מאיפה זה בא.
יש אנשים שהפכו את ההיעלבות למקצוע, הם ממש מתפלצים מזה שמעליבים אותם והם כלכך נהנים מההתפלצות עד שהם מחפשים עלבונות תחת כל עץ רענן. המון פעמים אני יודעת מראש שאני עומדת לחטוף והמון פעמים אני נשארת עם לסת שמוטה. היום אי אפשר לכתוב על כלום בלי לדרוך למישהו על הבוהן וזה נורא בעיניי, השפה הפכה בעצם לשוט, הפוליטקלי קורקט למחוך וויקטוריאני שאי אפשר לנשום בתוכו, והמציאות לאויב פוגעני. אני חושבת שזה תהליך לא מוסרי שהתחיל בכוונות טובות ונגרר לתחום ההזייה והפסיכוזה. אני גם חושבת שמדובר בתהליך מסוכן כי אנשים נלחמים לא פעם באמת בכבודה ובעצמה, והם נלחמים בכלים שנוגדים את החופש ומזכירים יותר מהכול דיקטטורה מחשבתית.

כמישהי שעוסקת בכתיבת ספרים,  תהליך סיזיפי ובודד לעיתים, כתיבת הסטטוסים היא דרך להתאוורר עבורך?
כתיבה זה טריפ מטורף שלוקח קניית נעליים חדשות או ביקור אצל הפסיכולוג. זה נכון שמדובר בעיסוק סוליפסיסטי אבל הבדידות היא ממנו והלאה. לפחות לתחושתי. המון פעמים הכתיבה היא האיוורור מהפייסבוק ולא להיפך. אין נחמה גדולה מזה שאחרי שמישהו חושב שאת גבלס כי העלבת את התוכי שלו, את נכנסת לעולם המדומיין שלך שבו כולם מתנהגים בדיוק כפי שאת רוצה, מדובר בשליטה אבסולוטית ומהנה עד מאוד.

יש הרבה ''סופרי פייסבוק'' שקיבצו סביבם אלפי עוקבים, את כמובן גם כותבת ספרים (הידד), אבל אם היית צריכה לרדת לרזולוציות הכי קטנות ולהבין מה עובד ומה לא, מה היה לדעתך בבסיסו של סטטוס שמצליח לרגש, לגרום למישהו להגיד לעצמו שהוא חייב להגיב, שהוא חייב לשתף. את יודעת, שעושה את הדבר הזה בבטן. במיוחד כשמדובר בסופו של דבר בהגיגים אישיים.
האמת היא שאין נוסחה, באמת שאין. אם אני חייבת לתת קווים כלליים אז אני מניחה שהחוק הראשון הוא שאנשים מעדיפים מסרים חיוביים, כמעט תמיד. הסטטוסים הכי וויראליים שלי הם כאלה שמעידים על דברים טובים בטבע האדם ולא להיפך. עיקרון שני הוא האמת – לא להוסיף סוכרזית כדי לרגש, ומצד שני לא לפחד מלומר את האמת גם אם היא בוטה. הדבר השני שאנשים הכי מעריכים אחרי מסר חיובי הוא היעדר זיוף. רובנו מריחים זיוף למרחקים.

את עובדת בימים אלו על ספר?
מאז הספר הראשון אני כל הזמן כותבת, לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי כתיבה.

כאמור, את תקחי חלק בחטיבת הדיגיטל, תני לנו שני דברים שהיית רוצה ללמוד מהחברים שם, ושני דברים שהיית רוצה ללמד אותם (חוץ מלהכין אורז פרסי אחד-אחד).
אני משק אוטרקי של אדם אחד, מעולם לא חלקתי בצוות שום תהליך יצירה. אני מניחה שהגיע זמני לסמוך גם על אחרים ולוותר קצת על השליטה ומהבחינה הזאת אני מגיעה עם כל הכוונות הטובות. עוד דבר שאשמח שילמדו אותי הוא את רזי הטכנולוגיה המורכבת כמו העניין המכושף הזה של לצרף לינקים. מכיוון ששאר העובדים הם בני 12 אני מניחה שהידע שלהם מהבחינה הזאת הוא פנומנלי. מה הם יכולים ללמוד ממני? לא יודעת לענות על השאלה הזאת, אומץ אולי וגם לעשות עיגולים מעשן של סיגריה.

עקבו אחרי גלית בפייסבוק (ולמדו אותה כיצד לשתף לינק)