תחקיר נוקב עם יפעת גליק

צילום: ניב אהרונסון

יפעת גליק תשמש כתבת תחקירים בחטיבת החדשות האחודה של ''כאן'' (טלויזיה, רדיו ודיגיטל). היא החלה את דרכה ככתבת צבאית בביטאון חיל האוויר ועם שחרורה החלה לעבוד במערכת "כלבוטק''. בהמשך שימשה כתבת תחקירים ב"מוסף לשבת" וב"7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות", כתבת ב"אולפן שישי" בערוץ 2 וכתבת ומגישה בתכנית התחקירים ''360'' של "רשת", ערוץ 2. כיום היא משמשת כתבת תחקירים בערוץ הראשון. 

היי יפעת, את מספרת שאת ההחלטה להיות עיתונאית קיבלת בגיל 13, אחרי שהזדמנת במקרה לטלוויזיה הקהילתית במקום בו גדלת- קרית ים. אבל מתי הבנת שתחקירים הם המשבצת שלך?
הטלוויזיה הקהילתית בקרית ים היה המקום שבו הבנתי שאני רוצה להיות עיתונאית אבל החיידק התנחל עוד לפני: כשמלאו לי 8 ההורים שלי קנו מיקרופון צעצוע. כשהם היו הולכים למנוחת הצהריים בשבת אני הייתי נכנסת לחדר, סוגרת מאחוריי את הדלת ומדמיינת שאני מדווחת ברדיו. לבת המצווה שלי ביקשתי במתנה מצלמת וידאו. שנה אחרי רכשתי מערכת פשוטה לעריכת סאונד. כילדה לא הבנתי למה הדברים לא קורים יותר מהר ואיך זה שאני עדיין לא שם, בתל אביב, עובדת במקצוע שלי, במקום ללמוד בבית הספר.

לגבי משבצת התחקירים, נשאבתי פנימה לתוכה מבלי שתכננתי. כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד בתכנית הטלוויזיה "כלבוטק" ועסקתי בתחקירים שמשולבים בהם מצלמות נסתרות. כמה שנים אחרי, ב"ידיעות אחרונות" הקימו מחלקת תחקירים חדשה והציעו לי להצטרף. העיסוק בז'אנר הזה היה קשה לי נפשית. לקחתי ללב כל סיפור. לכן גם אחר כך, בתכנית התחקירים של "רשת" "360", עדיין לא הייתי בטוחה שזה ה-דבר בשבילי. כשהגעתי לערוץ הראשון אפילו ניסיתי לברוח מהתחום לגמרי והצהרתי שהשאיפה שלי היא בכלל לעשות כתבות צבע קצרצרות ומשעשעות. ואז התגלגלתי ל"יומן" ובכל פעם הגיע תחקיר שסחף אותי אחריו. לפני שלוש שנים, כשנולד בני הבכור, יובל, הכל הפך ברור יותר. תחושת השליחות התחדדה והבנתי שתחקירים זה מה שאני צריכה לעשות. מחבבת בעיקר תחקירים חברתיים אבל קשת הנושאים שאפשר לגעת בהם רחבה מאוד. הסיפוק מסיפור שמצליח לשנות משהו, גם אם קטן, הוא אדיר. בעיניי, זה לא משתווה לאף סוג אחר של עבודה עיתונאית.

תחקירים הם תוצר עמוק, ארוך ומורכב במציאות של עיתונות שהיא לא פעם אינסטנט, איך שומרים על סבלנות?
גם לי אין סבלנות. גם אני רוצה הכל אתמול ואני היפראקטיבית. כנראה שתחקירים הם התיקון שלי. שם החוקים אחרים. בדרך כלל מימד הזמן עושה להם רק טוב. מבחינתי דד ליין לא יבוא על חשבון איכות או בדיקה מעמיקה ולשמחתי עבדתי עם עורכים שאפשרו לי את מרחב התמרון. אני מזכירה לעצמי לנשום עמוק ולהמתין. ההמתנה מייסרת, העבודה מתישה והמחיר של זה הוא שפעת או כאב ראש מסתורי או וירוס בטן אחרי שלב העריכה, אבל זה שווה את זה.

לתחקירים שיוצאים לאור אנחנו מתוודעים, אבל כמה תחקירים לא מגיעים לכדי הבשלה? כמה קשה להיפרד מתחקיר שיש לגנוז, ואיך לא מתאהבים בו?
הרבה יותר תחקירים לא יוצאים לפועל מתחקירים שרואים אור בסופו של דבר. אני אוגרת כל הזמן התחלות-תחקירים. יש לי גם תחקירים בעבודה שממתינים לאיזה קצה חוט, לאיזו הוכחה שחסרה כדי להתפרסם. אם בעבר היה לי קשה נפשית לגנוז סיפורים אפויים למחצה, עם השנים זה נהיה קל יותר. אם צריך לחתוך אז חותכים. גם בחדר העריכה אין לי בעיית "הינעלות" על סצנות. למרות זאת, אני מאד נקשרת לדמויות בתוך התחקיר. נשארת פעמים רבות בקשר עם המרואיינים, עוקבת אישית אחר ההתפתחויות. חשוב לי לדעת שקיבלו טיפול מתאים. בסופו של דבר העיתונות אמורה לשרת את הציבור ולא הציבור את העיתונאים.

מהן התכונות שלדעתך צריכה עיתונאית תחקירים טובה (ועיתונאי תחקירים טוב)? 
המצרך הבסיסי במתכון התחקירי הוא סקרנות אמיתית. כדי שאעסוק בנושא מסוים עליי קודם כל לגלות בו עניין רב. בדרך כלל אני קמה עם הסקרנות הזאת בבוקר והולכת לישון איתה בלילה. הסקרנות לדעת עוד מעסיקה אותי כל זמן.

שני כלי עבודה מרכזיים בדרך לתחקיר יהיו נודניקיות ואובססיביות. נדירות הן הפעמים שבהן החומרים פשוט מגיעים. תמיד צריך לעבוד קשה כדי להשיג אותם. בשונה מכתבות יח"צ, כאן המרואיינים, על פי רוב, אינם מעוניינים להתראיין. המטרה היא לא לוותר. כשאני מתקשרת למרואיין והוא אומר לי לא, חמש דקות אחר כך אתקשר שוב ואנדנד. "לא" בשבילי זה "כן" עם הסתייגויות הניתנות לפיתרון. לפני כמה שנים, למשל, קיבלתי טיפ על קלטת שנמצאת בידי אנתרופולוגית, ובה נשמע פרופ' היס מהמכון הפתולוגי מתוודה בקולו שלקח ללא אישור איברים מחללי צה"ל, עובדים זרים ופלסטינים. זה לקח חודשיים של חיפוש אובססיבי ובסוף מצאתי את האנתרופולוגית. היא עבדה באוניברסיטה בחו"ל. כך השגתי את הקלטת.

אמביציה היא הדלק שמניע תחקיר קדימה. אצל כל אחד היא מגיעה ממקום אחר. במקרה שלי נדמה לי שמדובר בקלישאת החיים בפריפריה. כשהתגייסתי לבטאון חיל האוויר רוב החיילים ששירתו איתי הגיעו מיישובים מבוססים, מרביתם ממרכז הארץ שנמנו על קוראי "הארץ". היה בינינו פער תרבותי גדול. הרגשתי שעליי לעבוד קשה יותר כדי לדעת וגם על מנת להגיע להישגים. שום דבר לא הגיע אליי בקלות אבל עם השנים למדתי להיכנס דרך החלון במקום בדלת הראשית. זה עוזר לי הרבה מאד בכתבות.

כמעט תמיד התחום הזה בודד מאוד. בשלבים מסוימים בהכנת תחקיר יבואו כולם ויגידו שאת טועה ושהם צודקים. במקרה כזה צריך להיות מסוגלים ללכת נגד הרוח. להיות משוכנעים בצדקת הדרך אבל גם לא משוכנעים מדי. תמיד צריך לבדוק שלא נותרו חורים שאינם מכוסים. ואז לבדוק שוב.

שמענו לאחרונה על איומים שהגיעו לפתחה של העיתונאית שרון שפורר, עד כמה באמת מופעל לחץ על עיתונאים חוקרים, והאם יצא גם לך להיות מאויימת?
תביעות השתקה ערב פרסום תחקיר במטרה להלך אימים על העבודה העיתונאית הן עניין נפוץ. לצערי גם אני נתקלתי בהן. לפני כמה שנים, למשל, ערכתי תחקיר שבמהלכו ניסו גורמים שונים להניא אותי מפרסומו בכל דרך. ערב שידור התחקיר קיבלתי למייל תביעה עוד לפני שפורסם פריים אחד ממנו. באותו לילה ישבתי עד חצות עם היועץ המשפטי. עברנו שוב על כל הטענות בכתבה, וידאנו שוב שיש ברשותנו את כל ההוכחות ולמזלי הרב קיבלתי גיבוי מן המערכת לשידור במועד. רוח גבית היא בעיניי קריטית לתהליך העבודה, בעיקר כשבתחקירים רבים מושא התחקיר מנסה להפעיל לחץ.

באחרונה, בעקבות תחקיר על חברה מסוימת, המנכ"ל שלה ניסה להשפיע עליי לרדת מהסיפור. הוא עשה את זה באמצעות קרוב משפחתו, אדם שמוכר לי היטב, שיצר איתי קשר בניסיון להגיע להבנה שהסיפור לא יפורסם. התחקיר, אגב, ראה אור. זה גם הזמן לומר לכל מכריי: אל תנסו להוריד אותי מסיפורים. האמת, ורק האמת, מדברת אליי.
בעבר היו תחקירים שבעקבותיהם ניסו גורמים בעלי עניין לדלות מידע אודותיי בדרכים שונות. פעמיים ספגתי מכות במהלך הכנת תחקיר. היתה גם הפעם ההיא שבה מושא תחקיר התקשר אליי לומר לי שהוא נמצא בכניסה לבניין, בדירה השכורה שבה התגוררתי. זה היה מפחיד מאוד.

ספרי לנו על המקרה שבו נעצרת במצרים. נשמע כמו טראומה לא קטנה. חששת לחייך?
בפברואר 2011 הגיעו לשיאן הפגנות הרחוב המתמשכות במצריים נגד משטרו של הנשיא מובארק. כיכר תחריר בערה מהמון זועם. ככתבת שמאמינה שעבודת שטח צריכה להיעשות דרך הרגליים, הכי עניין אותי לעלות על מטוס ולסקר את ההפיכה. עבדתי אז בתכנית תחקירים בערוץ 2 ונסעתי עם צלם ומתורגמן. מסיבה לא ברורה נעצרנו ונלקחנו לתחנת משטרה. לאחר כמה שעות נאמר לנו שמסיעים אותנו בחזרה לבית המלון. כשירדנו במדרגות התחנה החל סיוט גדול. הורו לנו למסור את כל החפצים שלנו ואז אזקו את ידינו. הוכנסנו למכונית, הופרדנו זה מזה וכיסו לנו את העיניים בבד. לא הבנתי לאן מסיעים אותנו אבל בראש רץ לי סרט פרידה מהחיים. זוכרת שרעדתי ולא הצלחתי לשלוט ברעד.
בדיעבד התברר שנלקחנו למתקן של המוחבראת – השב"כ המצרי. שם נחקרנו בנפרד כאשר העיניים עדיין מכוסות. לאחר מכן הכניסו את שלושתנו לחדר אחד ושם שהינו עוד שעות ארוכות. אחד החוקרים אמר לי שאנחנו, הישראלים, מתייחסים לעצורים פלשתינים יותר גרוע מזה.

בסופו של דבר הכניסו אותנו למכונית, שוב כיסו לנו את העיניים והפעם היינו עם עצורים נוספים. פחדתי ממה שזה אומר. לא ידעתי לאן נוסעים ומה עומד לקרות עכשיו. שוב אזקו לנו את הידיים. אחרי כמה קילומטרים אמרו לנו לרדת. החזירו לנו גם את התיקים. זוכרת שהייתי בהלם ולא כל כך עיכלתי מה קורה לנו. עצרנו נהג מונית. זוכרת שחיפשתי את הקלטות שצילמתי עד המעצר כי אם אני בחיים - אז יש לי כתבה לעשות.

איך נראה יום עבודה טיפוסי שלך?
כל יום עבודה שלי הוא קצת שונה. אין אחידות. יש ימים שבהם אני מחפשת נואשות נושאים מעניינים והם בכלל לא מגיעים. מסוגלת לשבת שעות על טלפונים למקורות, לקרוא ידיעות שוליות בעיתונים או לקיים פגישות עקרות עם כל מי שהציע לי אי פעם סיפור. זה נראה אפור ומשעמם אבל אז זה מגיע: רגע אחד טהור שבו נדמה לי שאולי מצאתי משהו. אחר כך מתחילה להיפגש עם מקורות בנושא שעליו עובדת, אוספת כל פרט מידע. אחרי שעת השינה של הילד (עכשיו יש לי כבר שניים), אני חוזרת למחשב ונשאבת לפעמים לקרוא פרוטוקולים עד אמצע הלילה כי זה מעניין אותי. בשלב הבא מצלמת. בדברים מאוד רגישים מגיעה גם לבד עם מצלמה קטנה אל המרואיין. חשוב לי שירגיש בטוח מספיק כדי לפתוח הכל. אחר כך מגיעה עריכת הוידאו ועד שמגיח התחקיר לאוויר העולם אני בלי אוויר. מותשת לחלוטין. ואז הכל מתחיל מהתחלה.

איזו מחלקת תחקירים היית רוצה לראות ''כאן''?
בועטת, לא עושה חשבון וגם לא מתרגשת מביקורת מבפנים ומחוץ. כזו שנותנת חופש פעולה מלא בבחירת תחקירים, גם אם הם לא מגנט רייטינגי, ומעניקה רוח גבית לעשייה עיתונאית.

מהם לדעתך שלושת התחקירים החשובים ביותר שביצעת עד היום?
*פרשת גל בק ז"ל - ב-2005 דרסה למוות בתל אביב נהגת מכונית פרטית את הנער גל בק, בעת שרכב על אופנוע. הנהגת לא עמדה מעולם לדין. עשר שנים אחרי חשפתי עם אילה חסון ב"יומן" של הערוץ הראשון חשד לאי סדרים חמורים בחקירת התאונה הקטלנית. לאחר התחקיר הודיעה שרת המשפטים איילת שקד מעל דוכן הכנסת כי תיק החקירה ייפתח. בסופו של דבר פרקליט המדינה, שי ניצן, החליט שלא להעמיד לדין את הדורסת לאחר עשור. למרות זאת, בזירה הציבורית עדיין נותרו שאלות פתוחות באשר לפרשה ולהתנהלות המערכת המשפטית.

הסיפור הזה הדהד במשך חודשים ארוכים גם בזכות עודד ורותי בק, הוריו האמיצים והכנים של גל, שחתרו לדעת את האמת על היום הנורא ההוא, אבל גם בגלל שהציבור ראה בו מעין משל למערכת שלא בהכרח חפצה בעשיית חשבון נפש פנימי. לאחר פרסום התחקיר הגיעו אנשים שלא הכירו את גל המנוח לקחת חלק בהפגנה שקטה במקום התאונה בתל אביב. הם חשו הזדהות עמוקה ורצון לעשיית צדק. הנחתי שיגיעו כמה עשרות בודדות של מכרים. זוכרת היטב את הלמות הלב שלי כשהתקרבתי לרמזור במכונית והבנתי שיש שם מאות בני אדם. רק כשמצאתי חנייה שמתי לב שכל החולצה שלי רטובה מדמעות של התרגשות.

בעקבות התחקיר החלו להגיע עוד ועוד עדויות של פצועי תאונות דרכים וקרובי משפחה של הרוגים. הם הלינו על שורה ארוכה של ליקויים בנוגע לטיפול בהם. סיפרו גם על תשתיות גרועות במיוחד ועוד. במשך חודשים התבשלה אצלי על אש קטנה הכמיהה לעשות משהו בנושא. בחודשים האחרונים יצאנו בערוץ הראשון עם פרויקט מיוחד: "מדינה בתאונה". מבחינתי אמשיך לעסוק בנושא ככל שאוכל משום שאני רואה בכך שליחות.

*פרשת ההטרדות המיניות במגן דוד אדום – בינואר השנה פרסמתי שורת עדויות של עובדות ומתנדבות, מקצתן קטינות, שנפלו קורבן להטרדות מיניות, מילוליות ופיסיות, מצד נהגי אמבולנס ופרמדיקים. לאחר התחקיר שידרנו עוד כתבות רבות בנושא ומתוכן עולה שמדובר בתרבות ארגונית ארוכת שנים. לפי העדויות גם הטיפול בתוך מד"א לקה בחסר, בלשון המעטה. היו מקרים שבהם נאלצה המתנדבת שהוטרדה לעזוב את התחנה. במקרים אחרים נעשה ניסיון "לסגור את הסיפור" בשקט ללא אמצעים משמעתיים משמעותיים אלא על ידי העברתו של המטריד לתחנה אחרת. אחד המקרים הקשים שהתוודעתי אליהם היה של בת שירות לאומי שנפלה, על פי החשד, קורבן אונס לנהג ניידת מגן דוד אדום באחת התחנות. היא התמוטטה נפשית ואושפזה במרכז לבריאות הנפש. לפי החשד, בת השירות הלאומי לא היתה היחידה שנפלה קורבן למעשיו.
בעקבות סדרת התחקירים נערכו דיונים בכנסת בועדה למעמד האישה, פוטרו נהגי אמבולנס מטרידים מינית, הוגשו תלונות במשטרה, שונו נהלי העבודה ואיגוד מרכזי הסיוע נכנס לתמונה. עדיין ממשיכה באיסוף עדויות ומפרסמת אותן מעת לעת גם ברשתות החברתיות מתוך הבנה שנשים נוספות שואבות כך את הכוח להתלונן בעצמן.
חוויתי לא מעט משברים בדרך לתחקיר אבל כשחודש אחרי הפרסום נערה בת 16 סיפרה לי איך צפתה בכתבה, גילתה שהיא לא לבד וסיפרה להורים שגם בה נגע נהג אמבולנס, הבנתי שהיה שווה להילחם על הסיפור כדי שיראה אור.

*המחלקה הסגורה פתוחה – בשלהי 2009 התוודעתי לסיפורה של ס', נערה בת 15 עם נטיות אובדניות שהצליחה לברוח ממחלקת הנוער הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה" וקפצה אל מותה. במהלך התחקיר ששודר ב"אולפן שישי" בערוץ 2, גיליתי מחלקה פרוצה לחלוטין, שבני נוער בורחים מתוכה ומבריחים אליה סמים ואלכוהול. שלב איסוף העדויות היה קשה, רגיש ואיטי מאוד. מדובר בצעירים שהוריהם לא תמיד היו מודעים למתרחש בין הכתלים, אחרים התביישו לשתף. כדי להיכנס לראש של המעורבים בסיפור נסעתי פעמים רבות למקום. האמנתי שאולי זה יביא לפיצוח. בעקבות התחקיר נערך דיון בוועדה לביקורת המדינה, שונו סדרים והוריה של הנערה ששמה קץ לחייה הגישו תביעה גדולה נגד שירותי בריאות כללית. ב-2013 פוצתה המשפחה בכמיליון שקלים.

לסיום, ספרי לנו 3 דברים מפתיעים שמרבית האנשים לא יודעים עלייך.
בגיל 16 הייתי ''פיצה'' - ליצנית בימי הולדת. ניגנתי בתזמורת בחצוצרה. וכשחזרתי מהסיוט במצריים ציפתה לי טבעת אירוסין על הכרית בחדר השינה. בן זוגי המקסים אביעד הציע לי נישואין. הבן שלנו יובל נולד לפני שלוש שנים, בתנו שירה נולדה לפני שלושה שבועות. המשפחה מרגשת אותי יותר מכל תחקיר עיתונאי.

מוזמנים לעקוב אחרי יפעת בטוויטר