איזי מן - האיש שנולד אל תוך הרדיו

צילום: נועם מן

איזי מן ישמש עורך ומגיש ברשת ב' של ''כאן'', בנוסף יערוך תכנים בחטיבת הדיגיטל. מלבד פעילותו כאיש רדיו, מן הוא סופר, כותב מקאמות ומנחה אירועים.  ב-1997 זכה מן בפרס מפקד גלי צה"ל על תוכניתו "מאה אחוז רדיו", שערך והגיש עם גלי צה"ל במלאת מאה שנה להמצאת הרדיו, והיה העובד היחיד של קול ישראל שזכה בפרס מטעם התחנה המתחרה.


היי איזי, 
אין דרך להתחיל לסכם את אלפי הפינות והתכניות שערכת והגשת בקול ישראל, ובכל זאת, תן לנו סקירה של המשדרים הכי משמעותיים שערכת והגשת ברשת ב' של קול ישראל לדעתך.
בכל התוכניות אני חש כל יום מחדש שאני נוגע ב"אבני" ההיסטוריה ובסימני הדרך שנותרו חקוקים על סרטי ההקלטה (היום כבר בקבצים הקוליים הדיגיטליים). לפעמים נדמה לי שאני יושב מול האנשים הגדולים והקטנים שעשו היסטוריה; כאילו בן-גוריון, צ'רצ'יל, רוזבלט, מרקוני (שרשם את הפטנט הראשון על שידורי הרדיו) יושבים מולי ומדברים אליי – וכך גם אנשים מההיסטוריה שלנו, שהפכו במרוצת השנים לרחובות, לכיכרות ולמוסדות. בכל פעם שאני לוחץ על כפתור ה-play, אני מרגיש שההיסטוריה חולפת על פניי – או אני על פניה. ההתרגשות הגדולה הייתה לפגוש את האנשים שעשו את ההיסטוריה שלנו בקול ישראל – לדבר איתם, להקליט אותם, לשמוע מפיהם את החוויות שלהם ולשמוע ממקור ראשון על ימים אחרים – חלוציים מאוד – של הרדיו. כך התרגשתי מאוד לערוך ולהגיש את השחזור של שידור הרדיו הראשון בארץ ישראל – שבעים שנה אחרי שנשמעו המילים והצלילים הראשונים. התרגשתי מאוד, עוד בראשית דרכי ברדיו, לשבת חמש שנים וחצי ליד נתיבה בן יהודה בתוכנית הלילית שלה, שהייתי שותף לה מראשית דרכה. ישבתי אז ליד היסטוריה חיה, ממש ליד שמורת טבע של ימי הפלמ"ח, וגם למדתי לעשות את הרדיו הכי נכון: לא רדיו שמקריֵין וקורא טקסט מוכן מראש, אלא רדיו שמדבר. נתיבה, באישיותה הייחודית, סיפקה לי המון הפתעות – ואלה חייבו אותי להגיב מיד ולהיות חד, מהיר ומנוסח היטב בכל רגע.

הספר שכתבת, ''קול ישראל מירושלים: מדינה מאחורי המיקרופון'', מתעד 72 שנות רדיו. מטבע הדברים מתוארות בו גם תקלות כגון המקרה בו מנהל הדואר נשען בטעות על השאלטר בטקס ההשקה, וניתק את החשמל. תן לנו עוד כמה אנקדוטות מיוחדות הקשורות ברדיו בתחילת ימיו. 
לפעמים, כשאני שומע על מספר התקלות, שליוו את השידורים הראשונים, אני שואל את עצמי האם השדרים והטכנאים היו לא מקצועיים עד כדי כך שנוצרו כל כך הרבה הפסקות בשידור או מה שאנחנו מכנים "פאדיחות" בשידור חי. מתוך היכרות עם ותיקי השדרים – את אחדים מהם זכיתי להכיר ולראיין – ברור לי שהם היו עם המון רצון טוב והיו חלק מעידן חלוצי. הם באמת לא ידעו לאן הדרך תוביל אותם, וגם לא היה להם ממי ללמוד ואיך להתכונן. אחדים מהם לא הכירו את הטכנולוגיות – שהיו, כמובן, פשוטות אפילו לזמנן, בוודאי בימינו – ושכחו לסגור מיקרופון. וכך קרה שקריינית פנתה לטכנאי, מרסל נוי, כדי לשאול אותו מה האייטם הבא המתוכנן לשידור. היא לא סגרה מיקרופון, וכל המאזינים (נכון, לא היו אז יותר מעשרת אלפים במקרה הטוב) שמעו אותה קוראת לו "אדון נוי". המרכזייה הוצפה אז בטלפונים של מאזינים ששאלו האם לרדיו – ואז זה היה פלא, טכנולוגיה שלא רבים הבינו איך היא עובדת – יש קשר ישיר עם הקדוש ברוך הוא, כי "אדון נוי", בטעמה אשכנזית, נשמע כמו "אדוניי".


זה נהדר. אגב, כשיצא הספר צורף אליו גם דיסק ובו 60 קטעי רדיו קצרצרים ונדירים. מהי ההקלטה הכי מרגשת שאיתרת תוך כדי הקשבה לאלפי השעות המוקלטות שבארכיון?
איתרתי המון הקלטות מרגשות, ושאלה כזאת דומה לשאלה שאבא נשאל את מי מילדיו הוא הכי אוהב. אני חושב שכל הקלטה ששמעתי ריגשה לא רק בגלל עצם האירוע, אלא בגלל שפת הדיבור, קצב הדיבור, האינטונציה או הרעש שנשמע ברקע המילים. התרגשתי לשמוע את נחמיה בן אברהם מעביר את המיקרופון לקהל, כדבריו, כאשר שידר את השער המכריע במשחק הכדורגל בין ישראל לברית המועצות בקיץ 1956. כמובן, ככל שההקלטה ישנה יותר, היא מרגשת יותר, כי זה פלא בכלל שההקלטה נשתמרה – למשל, קולותיהם של עולים במבצע מרבד הקסמים שהקליטו כתב וטכנאי ב-1950 במחנה שממנו המריאו מתימן לארץ. כמו שאמרתי קודם, בכל הקלטה כזאת אני מרגיש שאני שומע – הכי קרוב שאפשר – את ההיסטוריה שלנו. כמובן, הכי מרגש לשמוע את הקריין מרדכי אבידע מכריז בפעם הראשונה "האזינו לקול ישראל" – זה היה בדקה אחת לפני השעה ארבע אחרי הצהריים, ביום שישי 14 במאי 1948. דקה בדיוק לפני שהחל טקס הכרזת המדינה. מרגש עוד יותר לדעת היכן הוא ישב, עם הקריינית הוותיקה ריטה פרסיץ, בעת שאמר את המילים המרגשות האלה. אבידע זכה להיות בין המעטים שנכנסו למוזיאון, שבו נערך הטקס, אבל מכיוון שהמקום היה צפוף – עֶמדת השידור הוצבה בתא השירותים, ומשם נשמעו המילים המיתולוגיות האלה.

אחת התכניות שאתה מגיש כיום היא ''מלוה מלכה'' העוסקת בציבור החרדי. אתה עצמך לא חרדי. אילו אתגרים יש בהגשת תכנית שעוסקת בציבור שאינך נמנה עליו? אילו יתרונות?
האתגרים עצומים מאוד בתוכנית כזו, שבה כל המרואיינים הם חרדים. החרדה הראשונית שלי הייתה איך אני – חילוני, שלא בקיא בכל המנהגים ובכל הדקויות והניואנסים – אשאל שאלות נכונות ולא אבייש את עצמי בחוסר ידע. בתחילה הלכתי ממש על חבל דק, כי ידעתי שהרווח קטן מאוד בין שאלה אינטליגנטית לבין שאלה שיכולה להיחשב מטופשת או מצביעה על בורות. זה היה אתגר מקצועי, ולא פעם – כך חשבתי – הקול שלי רעד מתוך חשש. אחר כך, כאשר התחלתי לחוש נוח יותר מול האורחים והמרואיינים, הרגשתי שהאתגר שלי הוא באמת לגַשר ולהעביר מידע, כי ברור לי – ולמאזינים רבים חילונים כמונו – כמה אנחנו לא יודעים על מנהגי הדת היהודית, על מקורותיהם, על הייחודיות של המגזר החרדי ועל כל מיני פסיקות והנחיות של רבנים. התחלתי להבין – בעיקר מפידבק שקיבלתי ממאזינים חילוניים – שאני משמש להם פה, ואני שואל את מה שהם רוצים לדעת – לא פעם את השאלות הכי בסיסיות. ברור לי שהמרואיינים מבינים שאני, שאיני חובש כיפה, שואל שאלות תם, ועל שאלות תם קל יותר להשיב ולתת תשובות.

לא פעם אמרו לי שטוב שאני, כחילוני, שואל את השאלות, כי אילו דתי היה שואל, השאלות יכולות היו להישמע כמעין התנגחות או הבעת דעה של מחנה אחר. משום כך אני מרגיש שזה דווקא יתרון שהמגיש של התוכנית הכי חרדית שיש ברדיו הוא דווקא חילוני. היום, אחרי ניסיון של כמעט 15 שנים בתוכנית (מאז יומה הראשון), אני לא מתבייש לשאול את השאלות הכי ראשוניות ובסיסיות, כי ברור לי שאם אני (שהכנתי את עצמי לשידור ולמדתי את הנושאים המדוברים בו) לא מבין על מה מדובר, יש ודאי אחרים שלא מבינים ומבקשים לדעת על מה מדובר, מה המחלוקת או מה הפסיקות ולקבל הסבר ברור – גם אם לא מסכימים או מתנגדים לאורח החיים של החרדים. אני יכול לספר שכאשר חברים וקרובים גילו שאני מגיש את התוכנית, מיד החלו לשאול – לפעמים לא אותי ישירות אלא את בני משפחתי – האם חזרתי בתשובה. כאשר פגשו אותי במקרה, ברחוב, שמתי לב שהתחילו להקיף אותי כדי לראות אם התחלתי לחבוש כיפה. אני באמת מאמין, אחרי 15 שנים עם חרדים סביב אותו שולחן, שיש מקום להידברות ולישיבה יחד – ולא חייבים להיות שייך למחנה כלשהו כדי לדבר, לשמוע, ללמוד ולהבין. ישיבה יחד סביב אותו שולחן אינה "חציית קווים" אלא חלק מחיים משותפים, שהצלחנו ליצור יחד, בהרבה כבוד הדדי, מסביב לשולחן שבאולפן השידור.

אחיך הבכור הוא פרופ' רפי מן, המוכר היטב לרבים, ובמיוחד לעיתונאים וסטודנטים לתקשורת. האהבה לתקשורת היא סיפור משפחתי?
אני נולדתי ממש לתוך התקשורת, ואצלנו במשפחה היא עוברת בגנים. סבא שלי, שעל שמו אני קרוי, היה כותב, עורך ומתרגם. הסבא השני, אבא של אימא שלי, היה עיתונאי בחרקוב ובאודסה לפני שעלה לארץ בעלייה השנייה – ואחר כך עיתונאי בעיתוניו הראשונים של אליעזר בן יהודה. אח נוסף שלי, פרופ' יחיאל לימור, היה כתב בעיתון במחנה ואחר כך שנים רבות במעריב. אחי רפי היה כתב בגלי צה"ל. מגיל צעיר שמעתי אותם מכתיבים כתבות בטלפון, ולא פעם ליוויתי אותם לזירות של אירועים. עם זאת, היה ברור לי מגיל צעיר שאין לי עניין לרוץ עם מיקרופון אחרי מרואיין שאומר: "אין תגובה" ולנסות "לחלוב" אותו עד שיגיד משהו. ברור היה לי שאני רוצה לעשות רדיו בקצב אחר ולהחיות בו את ההיסטוריה – הקולות מן העבר, ששמעתי מדי פעם, הקסימו אותי עוד כשהייתי ילד. ידעתי, כבר מגיל שש, שאגיע לרדיו ואעסוק באותם קולות ש"זרקו" אותי, בכל פעם שהאזנתי להם, אל העבר.

אתה כותב מקאמות, והרבה מהן, למעשה במשך השנים כתבת יותר מ- 2,500. מה היא בעצם מקאמה?
מקאמה היא סיפור מחורז – דרך היסטורית לספר סיפורים, בדרך כלל סיפורי גבורה, כך שהאוזן של המאזין תקלוט אותו בקלות רבה יותר. המקאמות באו לעולם עוד לפני עידן הדפוס, והדרך היחידה להעביר את ההיסטוריה הייתה באמצעות מילים מחורזות שנקלטו ושוננו ועברו מדור לדור. בעצם, אולי בחרתי את דרך הכתיבה הזאת כי גם היא נוגעת בהיסטוריה, וכפי שאני – ברדיו – מביא את העבר אל ההווה באמצעות "החייאת" הקולות ה"רדומים" בארכיון, כך אני מביא את ההווה אל העתיד באמצעות סיפור של התרחשויות בפורמט של המקאמה. דבר נוסף: המקאמה היא דרך פיוטית לומר את מה שמצפים לשמוע, ובמקום לספר את הסיפור בדרך "יבשה" – אני הופך אותו למעין אגדה. למשל, במקום לספר את סיפורי הגבורה של טנקי צנטוריון שיצאו משימוש ופינו מקומם לטנקי מרכבה, בחרתי לכתוב "תפילת אשכבה לשוט" ולהיפרד מהטנק, שהיה לשועל קרבות ותיק, בדרך של מקאמה שהיא יותר אישית ויותר הירואית ובוודאי יותר קליטה לאוזנו של השומע.

במרוצת השנים חיברת גם כמה מההמנונים של חילות צה"ל, תן לנו דוגמה לאחד אהוב במיוחד. 
אני אוהב הרבה מההמנונים שכתבתי, כי בכולם חיפשתי דרך עכשווית – ודווקא לא בומבסטית, אלא במילים פשוטות יותר – לתאר עשייה של חיל. אחד הראשונים שכתבתי והושמע לא מעט היה ההמנון של פיקוד הדרום. זה היה אתגר לא פשוט לתאר בכמה בתים עשייה כל כך רחבה ומורכבת. זה היה אתגר, כי אני יודע שאנחנו דווקא בתקופה פוסט-הִמנונית ואיבדנו הרבה מהאמירות הקולקטיביות ומתחושת השייכות שלנו, ובכל זאת מאמין שהצלחתי ליצור גאוות יחידה.

''ארץ הדרום / של אשל ושיטה / אנחנו הפיקוד / על פני הסכנה / ארץ הדרום / שקטה אך לא שקטה / אנחנו הפיקוד / שומרים על המדינה...''

לסיום, איך אתה רואה את חשיבות השידור הציבורי בישראל? ואיזה שידור ציבורי היית רוצה לראות ''כאן''?
הייתי רוצה מאוד לראות "כאן" שידור מודרני, שמנצל את הטכנולוגיות שעומדות לרשותנו כדי לייצר משהו שידבר אל האוזן של היום, שאין לה סבלנות לדברים ארוכים. אני זוכר שכאשר עברנו מהעידן של הסרטים המגנטיים והתחלנו לערוך קולות במחשב, יכולתי להכניס לפינה של שתי דקות 14 קטעי קולות קצרים, ובשתי דקות הצגתי את סיפור חייו של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי. זה היה פלא, ודבר שלא היה אפשר לחלום עליו בעידן האנלוגי (אלא אם כן הייתי עובד על זה כמה ימים). אני יודע שהטכנולוגיות של היום מאפשרות לנו להעביר מסרים, לספר סיפור, לתעד ולשמר היסטוריה בקצב מודרני, עם "שכבות" קוליות רבות ומגוונות ובדרך שתחדור לאוזניים וללב.

ברמת התכנים, הייתי רוצה שהשידור הציבורי ייתן למאזיניו ערך מוסף, שרק שידור כזה – בשביל הציבור ולמענו, ולא רק למטרות רווח כלכלי – יכול לתת. לדוגמה, המדור לחיפוש קרובים, שאני עורך ומגיש בארבע השנים האחרונות, הוא שירות לציבור, ורק באמצעות החשיפה של אניגמות משפחתיות והיסטוריות על גלי הרדיו הצלחנו להשלים את החוליות החסרות בפאזלים ולאחד בין בני אדם או להשלים ידע שהיה חסר. במקרה הזה, הידע קיים אצל המאזינים, וברגע שחשפנו את מה שידוע וביקשנו עזרה – הצלחנו לסייע. אני מאמין שמֵעֵבר לסיוע הפרטי למאזין שביקש לחפש ולמצוא את קרוביו, סיפרנו סיפורים היסטוריים שלא סופרו עד עכשיו והעברנו סיפורים רבים שמרכיבים – יחד – את ההוויה הישראלית. בעיניי, זו דוגמה אחת, קרובה לליבי, של המשמעות והחשיבות של השידור הציבורי, וכמובן – אם נשלב את כל זה בטכנולוגיות הדיגיטליות החדשות, נוכל להרחיב את השירות לציבור, לסייע עוד יותר, לחשוף את הסיפורים לקהלים רחבים יותר ולתת מענה רחב יותר. זה השידור הציבורי שאני רוצה לראות "כאן".