מה- ZDF הגרמני לשידור הציבורי בישראל

צילום: בני בכר

אנטוניה ימין מצטרפת לכאן ותשמש מגישה וכתבת. בעבר שימשה אחראית על סיקור ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן וקפריסין מטעם ה- ZDF, השידור הציבורי הגרמני, כמו גם כתבת ומגישת פינות בחדשות 10.

היי אנטוניה, ברוכה הבאה, שם המשפחה שלך הוא שם די מחייב, את כותבת ביד ימין או שמאל?
יותר חשוב באיזה יד אני מחזיקה את המיקרופון, יד ימין כמובן.

את מגיעה אלינו מה- ZDF, שזה מאוד רלוונטי לכאן, כי זה בעצם השידור הציבורי בגרמניה. מה היה תפקידך שם?
ל-ZDF יש 16 מערכות שידור ברחבי גרמניה ועוד עשרים מערכות שידור ברחבי העולם. אני הייתי אחראית על סיקור ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן וקפריסין מהסטודיו של התחנה כאן בישראל, יחד עם כתבת גרמנייה שהגיעה לישראל אחרי הכשרה ארוכה בסיקור איזורי מלחמה.

את חצי גרמנייה, חצי טריפולטאית, נולדת בגרמניה אבל גדלת בנתניה. פיצול אישיות או אישיות מעניינת?
לחלוטין פיצול אישיות. בתור ילדה זה היה נורא. באמת שלא הצלחתי להבין מי אני ואיפה אני מרגישה יותר בבית. אמא שלי הכי גרמנייה שיש, גם במראה (בלונדינית, גבוהה, עם עיניים כחולות), אבל גם בהתנהגות (פדנטית, מדוקדקת ועם חינוך גרמני נוקשה). אבא שלי, לעומת זאת, הוא טריפולטאי נתנייתי ממולח שלא סיים בית ספר אבל יודע להסתדר בכל מצב נתון. בתור ילדה ספגתי משתי התרבויות. החינוך בבית היה גרמני לחלוטין אבל הסביבה הייתה ישראלית. אני מניחה שעם השנים הבנתי שאני איפשהו באמצע, בין לבין, לפעמים יותר ישראלית ולפעמים יותר גרמנייה. זה די מצחיק כי החברים הישראלים שלי טוענים שממש ברור שיש בי משהו גרמני, בעוד שהחברים הגרמנים שלי בטוחים שאני הכי ישראלית בעולם. כשהתבגרתי התחלתי לראות בפיצול האישיות שלי יתרון. מישהו חכם פעם אמר לי שכדי להיות עיתונאית טובה הכי טוב לא להיות מחוברת לאף צד יותר מדי, זה מאפשר לך לראות את התמונה השלמה ולהישאר אובייקטיבית. הוא כל כך צדק.

אז נולדת בגרמניה, האם את דוברת גרמנית שוטפת?
נולדתי במנהיים, דרומית לפרנקפורט. אכן דוברת גרמנית שוטפת אבל מרגישה הכי בנוח לדבר בעברית ולקרוא באנגלית. פיצול אישיות, כבר אמרנו.

איך התקשורת הזרה מסקרת את ישראל והאם העולם באמת אוהב לשנוא אותנו?
לא הייתי אומרת שהעולם אוהב לשנוא אותנו אבל לפעמים יש תחושה שהתקשורת הזרה "מחפשת" אותנו. הצד הפלסטיני לחלוטין נתפס כצד החלש בסכסוך ומישראל מצפים להרבה יותר. התקשורת הזרה גם מחויבת לסוג שונה לחלוטין של אובייקטיביות. כשאנחנו, העיתונאים הישראלים, מסקרים מלחמות או פיגועים, לא משנה אם אנחנו ימנים או שמאלנים, אנחנו קודם כל ציונים. זה הבית שלנו, זה החיילים שלנו וכשיש פיגוע רוב הסיכויים שאנחנו איכשהו מכירים מישהו שמכיר מישהו שקרוב לזה שנהרג או נפצע.

כשכתב זר מגיע לכאן, גם אם הוא מוצב כאן כמה שנים טובות, הוא לא מרגיש את המחויבות הזאת והרבה פעמים הוא גם לא מצליח להבין אותה (כי הוא מגיע ממדינה הרבה יותר גדולה משלנו שבה אין תחושת אחריות קולקטיבית). אני לא אומרת שהסיקור האובייקטיבי של התקשורת הזרה הוא שגוי, להיפך. העבודה בטלוויזיה הגרמנית לימדה אותי המון. נחשפתי לקולות, עדויות ומראות שונים לחלוטין ממה שאנחנו מכירים בישראל. הבנתי כמה אנחנו לא יודעים על הצד השני וכמה אנחנו גם לא רוצים לדעת. זה מדהים לראות איך שני עמים שחיים כמעט אחד בתוך השני מספרים את אותו הסיפור בצורה כל כך שונה. עוד יותר מדהים לגלות שאף צד לא ממש טועה. לכל צד יש את האמת שלו, אמת שהצד השני פשוט לא מוכן לשמוע. יחד עם זאת לפעמים הרצון הבלתי נלאה הזה לסיקור "שווה" ו"אובייקטיבי" גורם לכתבים זרים פשוט לעשות שטויות. כל כתבה חייבת להראות את שני הצדדים גם כשזה הופך את הכתבה למסובכת ולא ברורה להבנה. כך קורה למשל שהרבה תחנות זרות לא יקראו לפיגוע "פיגוע", ולא יקראו למחבל "מחבל". לפעמים מדובר ממש בסטנדרט כפול כי כשיש פיגוע בניס, בפריז או בבריסל הסמנטיקה מאד ברורה וחד משמעית.

בימים אלו מציינים שנה לגל הטרור הנוכחי, המוכר גם כ''אינתיפאדת היחידים'', בעצם היית האישה הישראלית היחידה שביקרה בשטחים בתקופה הזו. הכניסי אותנו קצת לשגרת יומך אז.
זו הייתה שנה מעניינת אין ספק. כחלק מעבודתי בסיקור האזור ביקרתי פעמים רבות גם בשטחי A. רמאללה, בית לחם, חברון, סלפית הפכו להיות אזורי הסיקור המועדפים עלי. בכל פעם שהייתי שם למדתי משהו חדש עליהם ועלינו אבל בעיקר ייצרתי תובנות על בני אדם. ראיינתי משפחות מחבלים אבל גם אנשים פשוטים שהטרור מחליא אותם. חלק ידעו שאני ישראלית, חלק חשבו שאני גרמנייה. אני זוכרת למשל שבאחד הביקורים ברמאללה טיילתי ברחוב הראשי עם הצלם שלי ומישהו צעק מאחוריי "מה קורה?" בעברית. האינסטינקט הראשוני שלי היה להסתובב אבל קלטתי שזה היה מבחן. המשכתי ללכת כאילו לא שמעתי דבר. לא יודעת מה היה קורה אם היה מגלה שאני ישראלית, סביר להניח ששום דבר מיוחד. בכלל ככל שביקרתי בשטחים יותר התרגלתי ללכת שם ביתר חופשיות. גיליתי שמה שמאפיין את שני הצדדים יותר מכל זה פחד מהצד השני. רוב הביקורים שלי בשטחים היו נעימים וגם טעימים להפליא. היו גם רגעים פחות נעימים כמו הפעם ההיא שבטעות נכנסנו עם הרכב לרחוב הלא נכון בבית לחם ופתאום מצאנו את עצמנו באמצע כשמצד אחד חיילים ישראלים מפציצים את הרחוב בגז מדמיע ומצד שני פלסטינים זורקים אבנים.

בית לחם

פעם אחת אפילו נעצרת בידי המשטרה הפלסטינית בחמש לפנות בוקר מחוץ למסגד בשטח A. בפעם אחרת טעו לחשוב שאת סוכנת מוסד. רגעים מפחידים או הרפתקאות שתקחי איתך הלאה?
כשאני נזכרת בזה עכשיו  אני די בטוחה שלא צחקתי. הקטע עם המשטרה הפלסטינית קרה בפעם הראשונה שלי בשטחים. נכנסו לסלפית דרך כניסה צדדית נטושה (הצלם הגרמני שחי בישראל כבר 30 שנה ומכיר כאן כל כביש ודרך עפר החליט שככה אנחנו מקצרים את הדרך), השעה הייתה חמש לפנות בוקר, עדיין היה חשוך, הרחובות היו ריקים מאדם וכל מה ששמעת ברקע זה את צלילי המואזין. אני הייתי דבוקה לחלון, מנסה לקרוא את השלטים בערבית, סופגת את הרחוב ואת הפוסטרים של יאסר ערפאת בכל פינה שנייה כשמשום מקום צץ לו רכב של המשטרה הפלסטינית. הם ביקשו מאיתנו תעודות והחלו לחקור מי אנחנו, מה אנחנו עושים פה ואת מי בדיוק באנו לראיין בשעה כזאת. האמת שיותר ממה שחששתי לעצמי חששתי למרואיין שלנו. זה היה באוקטובר, רגע לפני שהאיחוד האירופי הכריז על סימון המוצרים מההתנחלויות, ואנחנו היינו בדרכנו לצלם וללוות מהבית פלסטיני שעובד באזור התעשייה ברקן. חששתי שהם יחשדו בו שהוא לא רק עובד עבור הישראלים, הוא גם מצדיק אותם. אבל היי, תמיד אמרתי שעיתונאי שלא נעצר ע"י המשטרה לפחות פעם אחת כנראה לא ממש עושה את העבודה שלו כמו שצריך אז הכל בסדר.

גיוס כספים לבנייה מחודשת של בית מחבל

נחזור קצת לגרמניה, מהו המבנה של השידור הציבורי שם ממה שיצא לך להכיר?
בשוק התקשורת הגרמני פועלים כיום שני גופי שידור ציבורי, ה- ZDF וה- ARD. ה- ZDF נמצא בבעלות 16 מדינות גרמניה הפדרלית שמחזיקות בו בשם האזרחים, בעוד ה- ARD הוא תאגיד של הרבה מאד ערוצים מקומיים עם מהדורת חדשות מרכזית אחת. כל אזרח גרמני משלם מדי חודש 17.5 אירו עבור השידור הציבורי (תעשו את החשבון לבד, 80 מיליון תושבים, זה הרבה מאד כסף) והסכום מתחלק כך: 30% ל- ZDF ו-70% ל- ARD.

שני הערוצים ממוקמים בראש טבלת הרייטינג, נמצאים בתחרות בריאה ביניהם ובתחרות בריאה מול הערוצים המסחריים הרבים. בניגוד למה שראינו עד עכשיו בישראל, שבה הערוצים המסחריים נחשבו לאיכותיים ועדכניים יותר מהערוץ הראשון, בגרמניה זה הפוך. הערוצים הציבוריים הם שנחשבים לאיכותיים יותר, מושקע בהם המון כסף והם משדרים בעיקר חדשות, דוקו ומשדרי מידע. גם המעורבות הפוליטית מאד מוגבלת בשידור הציבורי הגרמני. זה קשור למבנה הפדרלי של המדינה, לעובדה שהממשלה שם הרבה יותר יציבה ושיש מערכות פיקוח רבות שמופעלות.

מהם לדעתך ההבדלים בין העיתונאים בגרמניה לעיתונאים בישראל?
העיתונאיים הגרמנים מחויבים לקוד מקצועי הרבה יותר מוקפד. הם לבושים בצורה רשמית יותר, כמעט אין דבר כזה כתבת עם גופייה או כתב בלי עניבה. הם הרבה יותר זהירים במה שהם אומרים ובעיקר במה שהם לא אומרים. קל לזהות את זה במקרה של פיגוע למשל. כשהיה את הירי במינכן בחודש יולי הדיווחים בגרמניה הגיעו קודם כל מהטוויטר אבל לא נפתח שום גל פתוח בטלוויזיה ומשחק הכדורגל שהיה מוקרן באותה השעה נעצר רק לחמש דקות עבור מבזק קצר שלא סיפק הרבה אינפורמציה.

בישראל, לעומת זאת, מהדורות השישי הפכו מיד לשידור מתגלגל ופרשנים ומומחי טרור כבר היו בדרכם לאולפנים כדי להכריז ש"הנה הטרור הגיע גם לגרמניה, אותה מדינה שקלטה כל כך הרבה פליטים". זה כמובן היה קצת מביך אחרי שגילו שהמניע לירי לא היה בכלל לאומני. מצד שני הזהירות היתרה שלהם הופכת אותם לפעמים לחסרי תשוקה בעיניי. בישראל רואים את האש בעיניים של העיתונאים. יש כאן פיגוע, כולם מיד קופצים, כל הכתבים רצים לזירה, רוצים להיות הראשונים לפתוח את השידורים, רוצים להיות הראשונים להבין מה קרה. בגרמניה צריך קודם לשבת, להתדיין, להחליט, מי יצא, איך יצא, לבקש אישור, לקבל אישור, ועד שהם מקבלים החלטה האירוע כבר כמעט נגמר. אם צריך לסכם את זה הייתי אומרת שהעיתונאים הגרמנים הרבה יותר טובים בכל מה שקשור בסיקור שהוא מתוכנן וידוע מראש, אבל עיתונאים ישראלים הם המומחים כשזה קשור לברייקינג ניוז, ובינינו זה מה שחשוב.

לסיום, כשפירסמנו על הצטרפותך בטוויטר, היו שהשוו אותך ליונית לוי, מיהם המודלים שלך בתקשורת הישראלית והזרה, ובכלל- מה היית רוצה לעשות כשתהיי גדולה?
זה היה מאד מחמיא, אבל אני חייבת להודות שהמודלים שלי הן לאו דווקא מגישות. בארץ כבר סיפרתי שאני מעריצה את העבודה של נדב אייל, אבי עמית וגם את זו של איתי אנגל. בעולם יש את קלריסה וורד מה- CNN. היא עושה דברים מדהימים במזרח התיכון כמו למשל הכתבה האחרונה שלה מסוריה. היא יכולה לשבת מאופרת ומתוקתקת מכף רגל ועד ראש ולתת סיט-אפ רהוט ומקצועי אבל ברור לחלוטין שהיא מעדיפה להסתובב באזורים מסוכנים כשהיא לבושה מגפיים גבוהים או במסווה של כיסוי ראש. אם יום אחד יציעו לי להגיש את המהדורה המרכזית זה יהיה כבוד גדול אבל עד אז הייתי שמחה למלא תפקידים שיתנו לי את הגישה הזאת לאנשים אחרים, מקומות אחרים וקולות שכמעט ולא שומעים.