ערן סיקורל הולך נגד הזרם

ערן סיקורל מצטרף ל''כאן'' וישמש כתב ועורך בדסק החוץ של חטיבת החדשות. כיום משמש סיקורל כעורך חדשות החוץ של קול ישראל וכמגיש ''השעה הבינלאומית'', יומן החוץ של רשת ב'. בנוסף שימש סיקורל כתב בדסק החוץ וכתב לענייני חינוך של קול ישראל, וכתב חוץ בערוץ הראשון.


היי ערן, ברוך הבא ל''כאן'', אנחנו מבינים שאנחנו תופסים אותך בכלל בחו"ל.
אכן, קפיצה קטנה לחופשה משפחתית עם הילדים. מנסים להעביר את הזמן עד שיתחילו הגנים, וקפריסין היא מקום קרוב ומצוין לעשות את זה. זאת גם הזדמנות טובה לרענן את הידע על אחד הסכסוכים היותר מעניינים בעיניי באיזור, ואני חושב שאפילו הצלחתי להסביר לעירד בן הארבע על המלחמה שהייתה באי בין מוסלמים לנוצרים. לא בטוח שהוא מבין הכל, אבל ככה בונים ידע כללי. כמובן שהבריכה עניינה אותו ואת אחותו הרבה יותר מהאבא החופר שלהם.


שיטוט קצר בויקיפדיה מעלה שבין השאר למדת בכלל תיאטרון ועבודה סוציאלית. אנומליה או דוגמה נוספת לכך שעיתונאים צומחים מרקעים מגוונים?
חחח, נראה שאנומליה היא שמי האמצעי. אף פעם לא ממש נכנסתי לתבניות וניסיתי כל מיני דברים. משחק תמיד היה שם ברקע ואחרי הצבא אפילו התקבלתי ל"בית צבי" בשנתון של יובל סמו ועדי אשכנזי. ביליתי שם שנה וחצי, עד שהבנתי ששחקן גדול לא ייצא ממני ופרשתי. המשכתי בתחום ושיחקתי קצת בהצגות ילדים, אופרת רוק אחת ואפילו בפסטיבל עכו, אבל גם המשכתי לחפש את דרכי. בעקבות התנדבות באחד מקווי הסיוע, מצאתי את עצמי בלימודי עבודה סוציאלית. זה היה מרתק. התנסיתי בעבודה עם משפחות אומנה, אוטיסטים ואפילו מכורים לסמים. בד בבד השתעשעתי ברדיו של האוניברסיטה העברית - "רדיו הר הצופים". ערכתי, הגשתי ואפילו שילבתי בין התחומים במסגרת תכנית שפיתחתי לטיפול בנוער בסיכון, באמצעות רדיו. עם סיום הלימודים נקרתה בדרכי הזדמנות לקריין דיווחי תנועה בקול ישראל וכמובן קפצתי עליה. דיווחתי על פקקים אבל בין לבין שרצתי בדסק החוץ, שהיה ונותר המקום הכי מעניין ברדיו. למדתי מהאורים והתומים בתחום - גדעון רמז, שגם הסכים שאתחיל לשדר בתכנית שלו, "השעה הבינלאומית". התוכנית שאותה אני מגיש היום.

מאז חלפו 15 שנה, ואת ההשכלה בתחום היחסים הבינלאומיים השלמתי בתואר השני. את הידע אני ממשיך לצבור כל העת, התחום הזה מרתק ודינמי ואני לא משתעמם לרגע. אני לא מאמין שלימודי תקשורת הם מפתח להצלחה בעולם העיתונות. חשוב יותר שיהיה לך מה להגיד לעולם. כמגיש אני ממשיך לקחת מהמשחק את הפרזנטציה, הדיקציה והפרויקציה. מהעבודה הסוציאלית אני לוקח את ההקשבה למרואיין וגם את ההבנה שאתה כעיתונאי, ברוב המקרים, לא הסיפור אלא כלי מתווך, וזו לא בושה לסכור את פיך וממש להקשיב למרואיין. משני המקצועות גם יחד, אני לוקח את ההבנה שלמרות שאני עוסק בסחר במידע, תפקידי הוא קודם כל לייצר חוויה רגשית-תיאטרלית אצל המאזין. אפשר לספר על רעידת אדמה באיטליה, אבל כשמדברים עם מישהו שחווה אותה בעצמו, זאת כבר דרמה אחרת לגמרי. בסופו של דבר, כל התחומים האלה נוגעים ב"מצב האנושי".

אגב רעידת האדמה באיטליה, כעורך חדשות החוץ של קול ישראל יצא לך לסקר כמה מהאירועים הכי גדולים בשנים האחרונות, אסון הצונאמי, הבחירות בארה"ב, רעידת האדמה ביפן. מהו האירוע שהיה הכי מאתגר לסיקור?
הייתי בוחר באסון הצונאמי. אירוע גדול, די בתחילת הקריירה, שהיה כפי שמכנים הרופאים "פגיעה רב מערכתית". באירוע כזה אתה מוצא את עצמך אוסף מידע מאינספור מקורות ישראלים וזרים, ועובד מסביב לשעון כפי שעושים ברדיו באירועים גדולים. היה כאן הסיפור הכללי כמובן, רבע מליון הרוגים באינספור זירות, והיו את הזוויות המקומיות- גורלם של הישראלים הרבים, והסיוע הישראלי בעולם. אני חושב שזה אחד האירועים הראשונים שבהם התחלתי לפתח שיטות לאיסוף מידע ולעבודה מול מקורות מרובים בזמן אמת.

והמרואיין הכי מעניין שיצא לך לראיין?
וואו, הרשימה ארוכה. אני חושב שיש לי חיבה לאנשים שהולכים נגד הזרם, שלא מפחדים לעשות דברים שאני לא הייתי מעז לעשות. כאלה שמוכנים לשלם מחיר עבור הבחירות שלהם. האחרון שנופל לקטגוריה הזאת הוא אוסקר ביסט שריאיינתי בחודש שעבר. הוא רופא ומתנגד משטר קובאני שחלום חייו היה להגיע לישראל. הוא בילה שנים בכלא ולאחרונה התאפשר לו לצאת בפעם הראשונה משטח קובה. הוא החליט להגיע לישראל כדי לבקר במקומות הקדושים וגם במטרה להעביר מסר לישראל, שלא לחדש את הקשרים עם קובה שממשיכה להפר זכויות אדם. הוא התראיין בגלוי, בידיעה שדבריו עלולים להביא לכליאתו המחודשת ובכל זאת בחר לעשות את זה. עוד מרואיין מאותה קטגוריה הוא חוסיין דרחשאן, בלוגר איראני שהחליט שצריך לעשות שלום בין העמים. הוא הגיע לישראל, התראיין ובסופו של דבר גם העז לחזור לאיראן ומצא עצמו בכלא לשנים רבות. והיתה גם אלן ג'ונסון סרליף, נשיאת ליבריה, מי שהוכיחה שהעובדה שהיא אישה לא צריכה להפריע לה להיות מנהיגת מדינה אפריקנית (בפעם הראשונה בהיסטוריה) שגם מצליחה להקים מחדש מדינה מהריסות מלחמת אזרחים ומגיפת אבולה.

משדר ''השעה הבינלאומית'' בהגשתך הוא בעצם משדר חדשות החוץ היומי היחיד בתקשורת הישראלית, איזה פידבק אתה מקבל מהמאזינים?
זאת זכות גדולה. פידבקים רבים מגיעים "מהאליטה האקדמית", ורבים נוספים מגיעים מהציבור. כשאני שומע מנהג מונית שהתכנית שלי היא ההזדמנות היחידה שלו לשמוע מה באמת קורה בעולם, אני מבין שאורן נהרי, זאב שניידר, יעקב הייסר, המפיקה שלנו סמדר טל, כתבינו בעולם ואולי גם אני עושים עבודה טובה. לטעמי זה בדיוק המנדט של שידור ציבורי. לעסוק בפריים טיים בעולמות תוכן מרחיבי דעת. שהופכים אדם לא רק לישראלי טוב יותר אלא גם לאזרח עולם טוב יותר. אני מאמין ששידור ציבורי, שלא כבול לרייטינג, צריך לשים בדיוק את הנושאים האלה בראש סדר היום. לצד רווחה, מדע, תרבות ואמנות. את זה עשינו עד היום ואני מקווה שאת זה יתנו לנו להמשיך לעשות "כאן".

מהם ההבדלים בין הדרך בה עושים חדשות חוץ בעולם, ובין הדרך בה עושים חדשות חוץ אצלנו בישראל?
ישראלי שצופה בערוצים האמריקנים, מגלה עד כמה העולם לא מעניין אותם. זה לא מפתיע. ארצות הברית היא מדינה גדולה והאזרח לרוב לא מושפע ממה שמתרחש בחוץ. באירופה לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין ודי דומה למה שקורה בישראל. אנחנו חיים במדינה קטנה ורב תרבותית ומושפעים מאוד מן המתרחש בעולם. לעתים קרובות מידי אנחנו בלב החדשות. כדי להבין איך להתנהל בעולם, אנחנו צריכים להבין מהם הכוחות החיצוניים שפועלים עלינו. בנוסף, העובדה שאנחנו חברה רב תרבותית, עם עולים מכל העולם, שמטיילים בכל העולם, מגבירה את העניין. יש כאן מטבח בינלאומי טוב בהשוואה למדינות קטנות אחרות, וסקרנות אינטלקטואלית גדולה בנוגע למתרחש בעולם.

הרדיו, הגם שהמהפכה הדיגיטלית הגיעה מזמן גם אליו, עדיין נחשב לואו טק. אילו יתרונות יש לו כאנדרדוג?
אני מאלה שטוענים שהרדיו הוא מדיום שיישאר הרבה אחרי הטלוויזיה. הוא עונה על צורך חשוב ובסיסי. קבלת מידע מלא באמצעים פשוטים. הוא מפעיל את המחשבה, אבל משחרר את הגוף והעיניים למשימות אחרות, כמו נהיגה למשל. נכון שתמונה שווה אלף מילים, אבל כמי שעשה גם חדשות חוץ בטלוויזיה, לעתים קרובות מידי המחסור בתמונה גורם לך לוותר על האייטם כולו, גם כשהוא חשוב. דווקא הרדיו מאפשר לך לעסוק בנושאים שונים בלי מגבלת חומרי גלם ויזואלים מסוכנויות ידיעות. די במיקרופון וטלפון כדי להביא את הסיפור כולו. העריכה גמישה ומהירה יותר ולכן התוכן מוכן להגשה מהר יותר. זה לוקסוס גדול. לכן מבחינתי רדיו תמיד יהיה עדיף על טלוויזיה. לתוך כל זה נכנסים גם האינטרנט, הטוויטר, הפייסבוק, הפריסקופ והפייסבוק לייב ועוד אלף ואחד אמצעים. אלה כלי עבודה חשובים. לדעתי, אנחנו כרדיו מביאים ערך מוסף למהפכת המידע הזאת. אנחנו לא רק מספרים למאזינים מה קורה, אלא גם בודקים עבורם את המידע באחריות, עם אתוס עיתונאי של 80 שנות רדיו. מהירות זה חשוב, אבל גם אמינות מקסימלית.

כשריאיינו את אלון ולן, חברך בכלל, וחברך לתחום חדשות החוץ בפרט, יותר מכל הייתה תחושה שחדשות חוץ זה משהו שזורם בורידים, בנימים. מסכים?
איש חכם אמר לי פעם שחדשות חוץ זה תחום של "לייט בלומרס". כדי להפוך לתותח בתחום הזה אתה צריך לקרוא וללמוד ולדווח ולצבור עוד ועוד מידע. זה תהליך שלוקח שנים ואיתו גם הפריצה המקצועית, וזה כמובן נכון. חדשות חוץ הן טעם נרכש והן לא עסק של אנשי אקדמיה, עיתונאים ודיפלומטים. הן מיועדות לכל מי שמוכן לפתוח את האוזניים ואת הראש.

מהו הדבר שאתה הכי אוהב בחדשות חוץ, להבדיל מתחומי סיקור אחרים?
הרבה דברים. אני מניח שבעיקר את הגיוון הרב. שום יום לא דומה ליום שלפניו. הייתי כתב חינוך שנתיים וזה היה נהדר, אבל זה לא דומה ל''ארוחת הטפאס'' שמוגשת לי לשולחן כאיש חדשות חוץ. בנוסף, כאיש רדיו אני משוגע על האלסטיות הרדיופונית של התחום הזה. כשחבריי ידווחו על ויכוחים סוערים בישיבות הכנסת, אני אשמיע קולות של מהומות ויריות נגד מפגינים. יותר רחוק, נכון, אבל הרבה יותר דרמטי, ובעיניי הרבה יותר מעניין.

לסיום, איך אתה רואה את השידור הציבורי החדש? או יותר נכון – מה היית רוצה לראות בו?
כאיש רשת ב' "הישנה", אני מגיע לשידור הציבורי החדש ברגשות מעורבים. מצד אחד ברור לי שהרשות לא יכולה להמשיך להתקיים כפי שהתקיימה. מצד שני קשה לי לשמוע על חברים שלי, ברשת ב' המצליחה, שלא נבחרו להמשיך הלאה. אני בטוח שהדברים ייראו אחרת מרגע שכל סיפור ההקמה יהיה מאחורינו ונוכל להתפנות לעבודה. אני מאוד נרגש להיות שותף למשהו חדש. מההזדמנות לפרוץ גבולות שעד כה, בגלל המצב ברשות, היינו כבולים אליהם. אני שמח שנכנס כוח אדם צעיר ומלא חוצפה ועזוז. אני מקווה לעשייה חופשית מלחצים כלכליים ופוליטיים כי באמת מגיע לעם ישראל שידור שווה. לצד כל זה, אני מקווה מאוד שנצליח לשמור גם על "ערכי המותג" (כך קוראים לזה היום) החיוביים של השידור הציבורי שנרכשו ביזע ובמקרים מסוימים גם בדם. 80 שנות שידור, אתוס מקצועי, אתיקה מקצועית שכבר לא קיימת במקומות אחרים ועברית טובה. אני מקווה מאוד ששימור העברית ימשיך להיות מרכיב חשוב בעשייה העיתונאית ובכלל.