בועז כהן מגולח למשעי

צילום: בן קלמר

בועז כהן מצטרף ל''כאן'' וימשיך לשדר ב- 88FM, שם הוא עורך ומגיש את התכניות "רוקר טוב" ו"פרוגרסיב וחיות אחרות". בנוסף משמש כהן מרצה לתרבות בת זמננו, הוא חיבר את הספרים "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים" (2014) ו"כשאפתח את הדלת" (ייצא בקרוב), וערך את הביוגרפיה "דייויד בואי" מאת מרק ספיץ, ואת האוטוביוגרפיה של פטי סמית "רק ילדים".


היי בועז, ברוך הבא ל"כאן", הרבה מאוד אנשים כתבו שהם ''נרגעו'' לאחר שסיפרנו על הצטרפותך אלינו. פוסט שאתה פרסמת בנושא זכה לאינספור לייקים ותגובות. ידעת שאתה כל כך אהוב?
אני שמח כשאנשים שמחים. אני אוהב את המאזינים שלי כמו שהם אוהבים אותי.

יש לך שתי תכניות ב- 88FM, אפשר לשאול מי האהובה ביותר, או שזה כמו עם ילדים, אוהבים את כולם במידה שווה?
יצרתי את שתיהן ואני אוהב מאוד את שתיהן למרות שמדובר בשתי תכניות שונות לחלוטין. "רוקר טוב" היא תכנית בוקר, יש לה אנרגיה מסוימת של תחילת היום ואני רואה אותה כתכנית של מיינסטרים איכותי, שיש בה הרבה מאוד להיטי-רוק מכל העשורים והשנים, וגם מוזיקה ישראלית, פאנק, "הפינה הסקוטית", "פינת הפנינה העברית" ואלטרנטיב מהמאה ה- 21. "פרוגרסיב וחיות אחרות" היא חיה אחרת. ניסיתי להעביר את תפיסת העולם שלי, שרוק מתקדם הוא בעצם החוליה המחברת בין באך, בטהובן ומוצרט, לבין ג'אז אינסטרומנטלי מופשט, אלטרנטיב ופסי קול. אני גם מקריא שירה וקטעים מספרים בתכנית הלילית הזו, שמשודרת פעם בשבוע.

בריאיון עם אביעד רוזנבוים הוא טען שקטיעת שירים בגלל מבזק חדשות או פרסומות זה חילול הקודש, עמדתך? 
לקטוע שירים זה דבר איום ונורא. צריך לעשות את המקסימום כדי שזה לא יקרה. פרסומות זה דבר מזעזע. וזה לא דבר הכרחי. כל עולם התקשורת השתנה. לא ייתכן שבתחום הזה לא תהיה התקדמות. רדיו מודרני שמשדר מוזיקה צריך למצוא את הדרך לשדר מוזיקה עם מינימום של פרסומות, לדעתי האישית מקסימום 4-5 דקות בשעה, ולא יותר. ומי שרוצה לשמוע חדשות שיעבור לרשת אקטואליה ויתעדכן בחדשות.

מהו הדבר הכי ביזארי שקרה לך תוך כדי שידור? יש לך מתחרה קשה, אסתי פרז סיפרה שפעם שידרה בעודה מסתתרת מתחת לשולחן.
נפלו טילים על תל אביב בזמן שידור. הייתי אמור, על פי התקנות, לעזוב את האולפן ולרוץ למרחב המוגן. לא עשיתי את זה. נשארתי באולפן והמשכתי לשדר.

אתה משתמש המון בפייסבוק על מנת לשתף במידע על התכניות שלך, הרשת מאפשרת לך לצאת מהבדידות שאפיינה את הרדיו בתחילת ימיו?
הרשתות החברתיות הן כלי מצוין להפיץ עמו יופי, איכות, מהות ומשמעות. אני מעדכן בפייסבוק וגם בטוויטר מידע הקשור בתכניות שלי. מעלה עטיפות של תקליטים שאני משדר. מפרסם רשימות שידור. כל מה שאפשר כדי לגרום לאנשים ליהנות יותר ולהתקרב עד כמה שאפשר למילים ולצלילים.

יש לך בלוג בשם לונדון קולינג, שם אתה כותב שאתה ''חולם על לונדון''. מה מקור החיבור העז שלך לעיר?
לונדון קולינג הוא תקליט שהשפיע עלי מאוד ב- 1979, קניתי אותו ימים אחדים לפני יום הולדתי והתאהבתי בקלאש. לונדון היא עיר שאני אוהב מאוד, בכל לבי, והייתי מחובר לתרבות הבריטית מילדותי המוקדמת, כנראה בגלל חשיפה גבוהה לסדרות טלוויזיה אנגליות וכדורגל אנגלי ששודרו בטלוויזיה הישראלית בשפע לאורך כל שנות השבעים ובזכות ספרי "השביעייה הסודית", שרלוק הולמס, צ'רלס דיקנס ועוד יצירות אנגליות שקראתי בילדותי. לונדון היא המולדת הנפשית שלי. אף פעם לא יימאס לי ממנה ואני תמיד אתגעגע אליה.

אי אפשר לדבר איתך בלי להזכיר את דיוויד בואי, אתה ערכת את הביוגרפיה שלו (הוצאת מודן), האם הוא הגדול מכולם?
לא הייתי מגדיר את דייויד בואי כגדול מכולם, כי יש לפחות עשרה שמתחרים על התואר הזה, אבל הוא לבטח אחד האמנים החשובים, המשפיעים והמגוונים שאני מכיר, אדם שהשפיע על האופנה והקולנוע לפחות כמו שהשפיע על המוזיקה - והייתה לי הזכות והעונג לערוך את הביוגרפיה שכתב עליו מרק ספיץ, ביוגרפיה שראתה אור בעברית בהוצאת "מודן".

אחד מתחביביך הוא להעלות לפייסבוק תמונות של כוכבי עבר מגולחים למשעי. תסביר.
זו המחאה האסתטית השקטה שלי כנגד הטרנד ההיפסטרי המזוקן.

ספר למאזינים ולקוראים שלא רואים אותך על בסיס יומי (בעיה מוכרת של שדרני רדיו), אותך תמיד נמצא מגולח?
אבא שלי תמיד אמר לי: אתה קם בבוקר, חייך חיוך גדול, שתה משהו, תתרחץ, תתגלח, תתלבש יפה וצא אל העולם כי אתה אף פעם לא יודע את מי אתה עשוי לפגוש. אני חושב שהפנמתי את המסר.

אחד מהפוסטים שלך השבוע עסק בתאריך יום הולדתה של אמך שנפטרה זכרונה לברכה. אתה מספר שם שגם כשהיא הייתה חולה תמיד ציוותה "ליהנות כמה שאפשר, כי אולי לא יהיה לנו מחר". המסר הזה מתבטא בדרך בה אתה משדר?
אמא שלי, אולי בצלאל כהן, לקתה במחלה נדירה של ניוון עצבים בגיל 35. אני ואחותי גדלנו עם הידיעה הזו שיש לנו אמא מוגבלת פיזית, שלא תחיה הרבה. היא עצמה היתה חזקה מאוד מבחינה נפשית, כנראה האדם החזק ביותר שפגשתי אי פעם. היא לא נתנה למחלה להכריע אותה. היא כתבה שירה ולמדה בעצמה את ההיסטוריה של אנגליה וצרפת, וראתה את כל הקלאסיקות הקולנועיות האפשריות ושמעה מוזיקה מצוינת וקראה ספרות ודפקה לנו בראש בלי הפסקה שצריך לחיות את החיים בעוצמה ובתשוקה גדולה, כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה ייגמר, ופשוט חבל לבזבז את הזמן. זה השפיע על החיים שלי, על תפיסת העולם שלי ומן הסתם גם על הדרך שבה אני משדר. אני אדם מאוד אופטימי ואוהב-חיים ואני מנצל כל הזדמנות כדי ליהנות כמה שיותר מהדברים הנעימים והטובים שהחיים מזמנים לנו. והחיים מזמנים לנו אוכל טעים, וסקס נעים, וספרות מעולה, ומוזיקה מצוינת, ופרחים להריח, ותקליטים ישנים, וחנויות ספרים משומשים, ועוד ועוד ועוד. אמא שלי צדקה. צריך ליהנות כמה שאפשר, כי אולי לא יהיה לנו מחר.

לא נסיים בלי ההמלצות שלך, תן לנו את 10 הגדולים של 10 הגדולים והגדולות ביותר. 

1.ביטלס – אבי רואד. 1969.
התקליט שבלעדיו שום דבר לא היה אותו דבר. האלבום האולטימטיבי, שיש בו כל מה שאני מבקש למצוא במוזיקה. עוצמה, רגש, הרמוניות, מלודיות, בלוז-רוק, הומור טפשי, שירי ילדים, שירי אהבה, שני שירים ענקיים של ג'ורג' הריסון ויצירה ארוכה שנמתחת על (כמעט) כל הצד השני.



2. ניק דרייק – שלושת התקליטים הראשונים, 1969-1972.
אין, בעיני, אמן שהצליח לתמצת ככה את המלנכוליה הקיומית. ניק דרייק היה גאון עצום, עם טכניקת פריטה ייחודית בגיטרה, אבל הוא היה גם פסנתרן טוב וזמר נפלא ואשף-כתיבה שהספיק עד גיל 26 ליצור כל כך הרבה שירים מושלמים שזה פשוט מפעים.

3. לודוויג ואן בטהובן- סונאטה מס' 8 בדו מינור.
או בשמה האחר: "הפאתטית", דוגמא ומופת לכך שפסנתר (בביצוע של דניאל ברנבוים, למשל) יכול להישמע כמו תזמורת שלמה. בטהובן הצליח בו-זמנית להיות פשוט, מלודי ולירי, אבל גם תזזיתי וסוער לפרקים. זו יצירה כה עוצמתית מבחינה רגשית שאני לא חושב שמישהו יכול להישאר אדיש אליה.

4. טוק טוק, צבע האביב (1986), רוח גן עדן (1988) ומושא לעג (1991).
שלושת התקליטים האחרונים של טוק טוק, אחת מחמש הלהקות האנגליות הטובות בכל הזמנים, בעיני, מהוים טרילוגיה שלמה ומושלמת, שיש בה רוק ופופ וג'אז מופשט ורוק מהורהר ופסנתרים וגיטרות חשמליות וחצוצרות באפלה משמשים בערבוביה, נושרים על המאזינים כמו שושנים מגן עדן.

5. יוהאן סבסטיאן באך- שישה קונצ'רטי ברנדנבורגיים.
באך כתב תוך שנתיים, 1718-1720, את שש היצירות האלה, שישה קונצ'רטי שיש בהם כל טוב, יופי רוחני אמיתי, חצוצרה ואבוב, ויולה וכינור, והרחיב מאוד את מוטת הכנפיים של אמנות המוזיקה. בעיני זה התנ"ך ההרמוני. באך הוא ההוכחה לקיומו של אלוהים.

6. לו ריד – טרנספורמר, ברלין, קוני איילנד בייבי.
טרילוגיית החיים בערים הגדולות – לונדון, ברלין וניו יורק, שלושה תקליטים של לו ריד הגאון מהשנים 1972-1975, שבכולם יש את הצופן הגנטי של יצירתו. את "טרנספורמר" הפיק דייויד בואי, ושם כתב לו ריד על נושאים שאיש לא כתב עליהם קודם. את "ברלין" הפיק בוב אזרין, והאופל והעצב, החרדה והעוגמה מעולם לא נשמעו כה יפים כמו בתקליט הזה שבו לו ריד בליווי פסנתר בארים, לו ריד עם פילהרמונית, לו ריד ממלמל, זועק, שר, מביא לתודעה דמויות וטיפוסים מברלין של תחילת שנות השבעים. את "קוני איילנד בייבי" הפיק לו ריד עצמו.

7. דיוויד בואי, זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים.
תקליט שנפתח בתיפוף הולך ומתגבר ומשם רק מתעצם ולא עוצר וממריא אל הרקיע השביעי.

8. הקלאש, לונדון קולינג
תקליט כפול, אידיאולוגי, פוליטי, אפוקליפטי, חשוב מאוד בהיותו בו-זמנית הספד של הפאנק וגם סיכום ההשגים של הרוק בשנות השבעים ונבואה מוזיקלית-טקסטואלית לגבי העומד להתרחש בשנות השמונים.

9. ג'נסיס, סלינג אינגלנד ביי דה פאונד.
אלבום נפלא.

10. תמוז, סוף עונת התפוזים.
בעיני, גדול התקליטים הישראלים בכל הזמנים. כתבתי עליו ספר שלם, "וכשאפתח את הדלת", שייצא בקרוב לאור בהוצאת מרום תרבות ישראלית.